הנוף בסוואנה שלי

פגשתי את עליבאבא
היו קצת פחות מ- 40 שודדים
נשארו קצת פחות מקודם
יצאנו עם מצות, כי הקמח לא הספיק לתפוח
לא פתחו לנו את הים, אבל לחלק את התחת
נודע גם על מקרים, בהם נפגעו נשמות,
יש לנו מחנה, אבל גנבו לנו את הלפיד עם הדגל

נותרו, אחד רשע, אחד תם, אחד שלא יודע לשאול,
את החכם, לא מוצאים עד עצם היום הזה,
ואפילו לא יכול להעיד שפגשתי בכלל

הבטוח, שפוי, לא נמצאו מעולם.
לגבי ההסכמה יש עדיין וויכוח.
העניין המשפטי נמצא בדיון,
ויש כאלה, שמאסו בכל הסיפור,
יש להם תחושת קבס בכלל,
סבורים שיותר נעים שאין כאלה דברים,
אפילו אם יש, זה להם כלל לא איכפת.
למה בכלל לדבר על דברים רעים,
כשפצצות וטילים כבר פסקו ממעל,
למטה השלום חוגג, ולמה לתחקר מלחמה,
זה מקלקל בכלל ומפריע לשלווה.

ולמה בעצם דרושה לה אותה שלווה,
כדי לשוחח איך ההוא לקח להוא,
ההיא חטפה לזו שהיתה קודם חברה,
כדי להעיר הערות לא יפות על דה והא,
להאיר עם פנס, על שיער של ערווה.
לשפוך קיתונות של רעל סתמי,
על כל עובר אורח לא מקרי,
ואם זה דום קודם, בטח אפשרי,
וסאביות מסוכנות, זה אצלנו חיוני.

נגמרו לי המילים,
(לא באמת)

איך זה עד כאן, בתור סיפור לא לגמרי בדוי על עליבאבא ?

בעיני ?
פשוט פיחסה.