ירקרקות האופר

לילה עכשיו. אני אוהב לילות ולא מקבל אותם לעצמי יותר; יש יותר מדי ימים בחיים שלי, והימים האלו ארוכים מדי מכדי לתת מקום ללילות. אני אוהב את השקט הזה, אני אוהב שהבית הזה, הרועש כל כך, מתרוקן מרעש כדי שאני אוכל למלא אותו בצלילים שלי. מיילס דיוויס חושב שהוא סוג של כחול, והקירות פולטים לאוויר את חום היום וקולטים את הצלילים שלו. הנוכחות המרגיעה הזו של המחשב והמילים שאני מתעסק בהן מעניקה ללילה איזו חמימות פנימית; העובדה שזה לילה גנוב, שאני שודד את הזמן שלו מהיום שבא אחריו, מזכירה לי לילות ישנים מאוד, מתוקים, שבהם היה צריך להתחבא מאיזו נוכחות הורית בשעות כאלו, להתגנב, לשדוד דקות ברחובות עם ילדות לבושות מאוד על חשבון ההנחה שלא ישימו לב. אני אוהב לילות כאלו. אני צריך יותר מהם בחיים שלי.