הנוף בסוואנה שלי

יש ימים כאלה, שהכל הולך עקום בהם. היום יש לי יום כזה. לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אך בכל זאת אשתף בכמה.

היום התחיל עם השכן צועק בקולי קולות מבחוץ, אוחז בידו ברגליי תרנגול הודו שחור משחור, ומראה לי פצע נשיכה באגנו של אותו תרנגול, שזה ממקומו טורח להתבונן בי, כשראשו מוטל מטה, לאור האחיזה של שכני המקסים. ההאשמה החמורה, שכלבי הוא הוא האשם בפצע המכוער. ברור לחלוטין ממבט אחד במלתעות כלבי, שאם זה היה אכן בוחר, לתקוף את אותו תרנגול, הוא לא היה מביט בי יותר, וגם לא בו. יתר על כן, סביר להניח, שלא היה נותר לו זכר בכלל.

המשך סידרת האירועים, ממשיך לו כך, בעצלתיים, באותו כיוון קלוקל, בו בחר לו הגורל.

גרושתי שתחייה, מתעלה על עצמה. ביקשה ממני לבוא היום מוקדם יותר לקחת את הילדים, ואכן כך היה. אלא כשהגעתי, לבקשתה כאמור, אמרה לי שהילדים לא מוכנים, וייקח עוד כמחצית השעה. לטענתי, אז למה ביקשת שאבוא יותר מוקדם, נתנה כמובן תשובה ניצחית, טוב נו, מה יש טעם לדון בזה עכשיו. לא עלה בדעתה, להתקשר ולומר לי, שאבוא יותר מאוחר.

לאור מרווח הזמן הלא מנוצל, עליתי אליה הביתה, ובאותה הזדמנות, סידרתי לה את המחשב השני, כדי שהילדים יוכלו לשחק ברשת, עם חברים. לאחר שמתברר, שאורחים קרואים מהצפון, התעמרו קשות במחשב, העניין התארך לו, כטבעם של כאלה, עד שהקטן נרדם. לא רק שכך, עוד מצאתי עצמי מואשם, על הבחירה הנלוזה שלי, בהמלצתי לה, לקנות בכלל את המחשב הזה שעומד כאבן שאין לה הופכין.
כאן כבר גדשה לה כוס התרעלה. קמתי ממקום מושבי, ונתתי לה הרצאה קצרה על גבולות, ועל חוסר של כאלה. לקחתי את הילדים והלכתי.

בבית, הילדים, שסופגים אנרגיות כאלה, רבים כמובן זה עם זה, ופורקים כעסים ברמות. כפי שלמדו מהוריהם מולידיהם. אני מוצא את עצמי, חסר סבלנות, ולא מצליח להוציא אותנו, מהמקום, שאליו כולנו נכנסו.

נראה לי שאני פשוט אלך לנמנם עם הקטן שעה קלה. ונקום עם מצב רוח חדש.
קישטה פיכסה.