ולפעמים תגיעי הביתה לדירה ריקה וחשוכה, ועל השולחן יחכה לך הקולר שלך. כמה זמן יקח לך לסגור אותו מסביב לצוואר? כמה צמוד ולוחץ תסגרי? כמה זמן תשאירי אותו עליך? האם הידיים שלך ירעדו קצת כשתסגרי אותו, ועד כמה תחשבי על מה הוא מסמל עבורך, עבורי, עבורנו? איך תתמודדי עם הקול הזה שלא יפסיק ללחוש לך שזה מעשה מטופש ושאין בו תועלת? ואם סאבית עונדת קולר ביער, ואין אף אחד שיראה אותה - האם הוא מרגיש אותו הדבר? על מה תחשבי בזמן שתעשי שתכיני כוס קפה או תראי טלוויזיה או סתם תשבי בסלון ותשחקי עם הטלפון שלך ותרגישי אותו? עד כמה הוא ישאר לך במחשבות? כמה תשחקי איתו מסביב לצוואר, וכמה תרגישי שהכל נכון - המגע, הכובד, החנק הקל, השייכות?
ולפעמים תגיעי הביתה לדירה ריקה, קרה וחשוכה, ועל השולחן יחכו לך מצבטי הפטמות שלך ופתק עם מילה אחת, "טופלס". כמה זמן יקח לך להפטר מהחולצה והחזיה ולהצמיד אותם אליך? כמה זמן תישארי איתם? האם תרמי ותורידי אותם לכמה דקות של הקלה, או אולי תגדילי ראש ותחברי לשרשרת ביניהם משקולת קטנה? וכמה זה יכאב, את חושבת? וכשהכאב יגדל, האם תבכי? בשקט או בקול? ואולי גם דמעות שיורדות כשאין מי שירחם עליך ויקל על הכאב אינן מרגישות אותו הדבר? ואיך תתמודדי עם הקור ועם הכאב שנשאר מבלי לדעת מתי הוא יסתיים? והאם תצליחי להרדם איתם בזמן שאת מחכה לי שאגיע?
ולפעמים תגיעי הביתה לדירה שוממת, ועל השולחן יחכה לך הגאג שלך. את יודעת לאיזה אני מתכוון, נכון? כמה גדול תפתחי את הפה וכמה עמוק תכניסי את הכדור? מה תעשי כששרירי הלסת יתחילו לרעוד מכאב? האם תוותרי לעצמך ותשחררי אותו רק לקצת זמן או שתהפכי את זה לעניין עקרוני של כח רצון, ושכל העולם ישרף? מה תעשי עם הריר שינזל ממך? תקחי איתך מגבת מטבח קטנה או שתתני לו לטפטף ולהרטיב את החולצה שלך ואת הרצפה? ואיך תרגישי עם חולצה כזו רטובה מקדימה? וכשתסתכלי במראה, מה תחשבי על הדמות שנשקפת ממנה - מריירת ועלובה? ובמה תזכרי אז? בשיחות הארוכות שאנחנו מנהלים, כשאת ככה עם הגאג, מסוגלת להגיב רק ביבבות ובהברות לא ברורות? ואולי במוסיקה העמומה של הצעקות והאנחות שלך, כשהן נספגות בו?
ולפעמים תגיעי הביתה. ועל השולחן לא יחכו לך הקולר, המצבטים, או הגאג. רק אני בסלון רואה טלוויזיה, וכל מה שאני ארצה זה כוס תה וקצת שקט.
בכנות, חמודה, מה את חושבת שיהיה לך הכי קשה?
