.
היא קושרת את עיניי כדי ללמד אותי לעשות אהבה במילים. כפתורים נפרמים, פרטי לבוש נוחתים על הרצפה, האריג נוגע ברגלי. שיניה אוחזות בשפתי התחתונה, חותכות אותה עד זוב דם.
"אני לובשת חזייה חדשה," היא מודיעה, "אתה אוהב אותה?"
אני מוצץ את שפתי, טעם של דם, מתכתי ומתקתק, ממלא את פי. "אני אוהב את מה שאני מדמיין", לא אומר כי הלשון מתגלגלת פנימה לתוך הגרון ומתחככת בחיך ובדפנות הלחיים. כי נגמרות לי המילים כשאנחנו עושים אהבה דרכן, כי מגע ידה בירכי והלפיתה הנכונה שלה באשכיי דרך עיניים עצומות, מחזירים אותי ליום הראשון בו פגשתי בנערה ערביה במועדון. ליום בו ניגשה אלי, אמיצה ובטוחה בעצמה, והודיעה לי שלמרות שאני שבור ולעולם לא אשוב לאהוב, לנצח אוהב רק אותה.
אני מסיר את כיסוי העיניים, כשהיא נסוגה בשנית ומספרת לי על התחתונים החדשים, לא כדי לחדור אותה ולדעת אותה במובן התנ"כי, ולא כדי לתפוס בעלות עליה ועל המילים. אלא כדי לטבול את עיניי בגעגוע שהיא. וכמו בלילה ההוא על הגג, כשנפגשנו לראשונה, אני אומר לה שהתגעגעתי אליה כל חיי, מיום היוולדי ולמפרע, עד יום מותי.
אל תפסיקי לגעת בי, אנג'לינה, אל תניחי לי ליפול אפיים כשאני מתרוצץ בין דלתות סגורות ואטומות של גורלי. כשאני משתתק לאורך ימים ומחפש את הגבולות החדשים של המרחב, לתוכו אני נוחת. חיינו משתנים, אנג'לינה, בגללי, אבל הם נשארים יציבים בגללך, הודות לאמונה שלך בי. אני מעריץ אותך על היכולת שלך להישאר שלי גם כשאני נוטש את עצמי.
חשכה לחה משחילה את טלפיה בפתחים שהותרנו בתריס החשמלי, לצלילי הגשם המכה במחוגי הזמן; האור הולך ונקלש ועמו אוזלות השעות המעטות שהופרשו לחיי האישיים. אני מתרומם על רגליי, נעמד מולה ועוקב אחריה נמסה מטה, לאורכי, ומתאספת למרגלותיי בשלולית גמישה ורוחשת של דמעות. דמעות של אושר מציפות את עיניי, כשאני מסובב אליה את גבי, ואחרי שנועל את מגפיי ומונע ממנה לעזור לי, מבקש ממנה לגעת בי עוד פעם אחת אחרונה. בלב.
הייתי מבקש ממנה לגעת במקום אחר, לולי ידעתי שאחזור, כי הפעם יש לי לאן.
