סיפור ישן נוסף שנשמר אצלי, ומצאתיו בחיטוטי. מתאים להלך רוחי הנוכחי.
צפת ידועה כמקום לידת הקבלה. לכן, אין זה מפתיע שחלק מאנשיה יכולים לשוחח עם שוכני מרום. לילה אחד, אחד ממקובלי צפת הזקנים חלם שמלאכי גן העדן מדברים אליו ומבשרים לו כי בקרוב יצטרף אליהם. נלהב מהעובדה שהוא עומד לפגוש את כל גדולי התורה של העבר, שאל אותם הרב מי עתיד להיות שכנו בגן-עדן. ענו לו המלאכים: לך לרחוב כך וכך, בבית מספר 7 תמצא את האיש העתיד להיות שכנך במרום.
עם בוא השחר קם הרב, ובלב נרגש הלך אל הכתובת שאמרו לו המלאכים. הוא גילה שם קצביה קטנה, וקצב יהודי גדול מימדים עומד ועובד בה. הקצב היה איש פשוט, מלוכלך בדם, שריח בעלי חיים שחוטים סביבו. הרב נחרד וחשש כי נפלה טעות, האמנם זה האיש שיזכה להיות שכנו-שלו, של רב גדול בתורה, בגן-עדן?? אך אפילו בעודו חושב, שמע הרב בבירור בת קול שמיימית מכריזה: זהו שכנך בגן העדן.
הרב נכנס לאיטו אל הקצביה והחל לבחון את הקצב. "האם אתה גדול בתורה?" "אני?" צחק הקצב "לא, אני סתם אדם פשוט." "האם אתה נותן כסף רב לצדקה?" המשיך הרב וחקר הקצב הרהר "כמה שאני יכול...לא משהו מיוחד..." נואש, שאל הרב: "האם יש משהו מיוחד שאתה יכול לספר לי על עצמך?" "לא ממש...הייתי שמח מאד להמשיך לשוחח אתך" התנצל הקצב "אבל אני חייב למהר, עלי להכין סעודת שמחה גדולה היום, לציון יום שנה חשוב!" "באמת?" שאל הרב "ומיהו החוגג?"
"או, זו שמחה גדולה!" אמר הקצב "לפני כשנתיים, מצאתי נערה יהודיה צעירה משוטטת ברחוב. היא איבדה הכל, הוריה נרצחו בפוגרום והיא הצליחה להמלט ולעשות דרך ארוכה עד לצפת כשרק בגדיה לגופה. היא סרבה לדבר והיתה בהלם. כמובן שאספתי אותה אל ביתי. כשבני ראה אותה, הוא התאהב בה ואחרי כמה חודשים ביקש את רשותי לשאת אותה לאשה. שאלתי את הסכמתה והיא הנהנה בראשה, עיניה כבושות ברצפה. ערכנו את כל ההכנות הדרושות, חגיגה גדולה עבור העיר כולה, עם סעודת מצווה כיד המלך..."
"אה!" אמר הרב "אם כך, בנך הוא החוגג!" "לא, לא" צחק הקצב "ביום החתונה, ממש לפני החופה, הבחנתי לפתע בתלמיד חכם צעיר שאינו מעירנו, יושב עם האורחים, עצוב ומדוכא. שאלתיו: מדוע אתה כה עצוב? הרי זו חתונה! שמח איתנו! ענה לי הצעיר, בקול שקט מאד: זו היתה צריכה להיות החתונה שלי. אז סיפר לי הבחור כי הנערה שודכה לו עוד בעיירת הוריו, לפני הפוגרום. בעיניו ראיתי את כל אהבתו ותשוקתו אליה. הבטתי בעיני כלתי לעתיד וראיתי בהן את אותו הדבר. פניתי לבני ואמרתי לו שהוא אינו יכול לשאת נערה זו..." "ביטלת את החתונה?!" נדהם הרב
"או, לא, קיימנו חתונה נפלאה - רק החתן היה שונה! כולנו חגגנו במשך כל הלילה, והזוג הצעיר כה מאושר בנישואיו שהחלטתי לערוך לכבודם סעודת מצווה לכבוד שנת נישואיהם הראשונה. כעת, אם תסלח לי, זה היה כבוד גדול עבורי להכירך, אולם עלי למהר..." "לא" ענה הרב בקול שקט אך תקיף "הכבוד כולו היה שלי!" ובמילים אלה הרב עזב, מאושר. בדרכו לביתו, הרים הרב את עיניו אל השמים ואמר: "תודה."
אני מניח שזה נכון, ולמרות שזה נאמר על יד מישהו שלא היה יהודי, הוא צדק: כל מה שצריך זו אהבה.
לפני 17 שנים. 23 באוגוסט 2006 בשעה 0:07
