מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת את לחייך בלחיי, ומפשיטה אותי מבגדיי, ספוגי השנאה, ועושה אתי אהבה, אני יודע מדוע חזרתי הביתה, אחרי שבוע של ניתוק.
זרועותיך החשופות מונחות ברוב חן לצידי גווך החטוב, שיערך מכסה את כתפיך, עורך המוזהב משיב השתקפות אל הזריחה. אני מאוהב, אנג'לינה, אני מאוהב בך. לא אוהב, ולא מורגל. אני צמא וזקוק. לך.
הצלילים הנבלעים בהוויה העדינה והנקבובית של הכפור, מנגנים ג'אז. לא ידעת שאגיע הביתה, אבל גם הערב הכנת לקראתי את העולם. מזגת את הוויסקי, ערכת את השולחן והצבת צלחת אחת עבור האהוב. האהוב הנעדר.
אני מתנצל, אנג'לינה, גם כשאני כורע על ברכיי, מקיף אותך בידיי ומצמיד אל בטנך את אוזני, וממלמל אל העובר: "אני כאן, אתה שומע אותי?" אני מתנצל, גם כשאנחנו עושים אהבה ומגע שפתייך מותיר שובל של לחות על פניי, ואפילו כשאת נאנקת ונאנחת למגע ידיי ואני נשבה ונמס בתוכך.
אם לא אחזור טרם יבקיע אל העולם, ספרי לו את כל מה שדיברנו עליו: על הזמן השאול בו אנחנו חיים, על רגעי האושר המועטים בהם זכינו, על ההתאהבות שמעולם לא הבשילה להיות ההרגל שבאהבה. וכשיתבגרו, ספרי להם על העוצמה, על הבערה ועל התשוקה בשוליים של הלחות. ספרי להם שנלחמתי מתוך אמונה שהם לא יאלצו להלחם, למרות שאני יודע שזאת תהיה גם מנת חלקם. ספרי להם שהתפללתי "שמע ישראל", למרות שהיה שם הכל פרט לאלוהים. ספרי להם, אנג'לינה, שלמרות שלא הצלחתי להעניק להם עתיד טוב יותר, מתתי למען התקווה.
הצלילים הנבלעים בהוויה העדינה והנקבובית של הכפור, מנגנים ג'אז, כמו שאני אוהב. את מושיטה אלי את ידך ומזמינה אותי לרקוד בשלוליות של גשמי מאסף שהחורף השליך מעליו בנסיגתו. האור המפציע מתגבש לבוקר אביבי בסוף דצמבר, ומצית בפניני דמעה את הטל על קרסוליך, כשאת מושכת אותי אל האדמה הלחה ובחסות שמי התכלת, אשר אורם טרם צבר את מלוא בהירותו, מממשת בי את געגועיך.
הלוואי והיית ערה עכשיו כדי לראות אותנו בערוגה של נרקיסים זהובים. אני חושב שמחצתי אחד תחת גבי. לא נורא, העיקר שהם עלו. בשנה הבאה, אחרי שתלדי, גם הם יכפילו את הפקעות והעולם שלנו יהיה יפה אף יותר. את איילת השחר שלכדתי, אשמור עבורך בתוך כף ידי.
