סיפורים ומחשבות

לפני 43 שנים אפרים קישון הגאון כתב סאטירה על המדינה עצוב שמאז המצב רק התדרדר.

הספורט הלאומי / אפריים קישון

- אדוני אנס ? 
- כן, אני נוהג לאנוס נשים. 
- מדוע ?
- יש להניח שיש לי נטייה טבעית. נוסף לכך גם השלטונות מעודדים את השעשוע הפופולארי הזה. אני עוסק בו זה שנים בלא הפרעות לשביעות רצוני המלאה. 
- באיזו שיטה עובד אדוני, אם מותר לשאול ?
- בשיטה קונבנציונאלית. טנדר. טרמפ. סטייה מן הכביש הראשי. חורשה עזובה. מכות. סכין. איומים.

- ומה עמדת הנשים ?
- ברוב המקרים הן מסתייגות. אבל דווקא זה המרתק בדבר מבחינה סדיסטית צרופה: המאבק הנואש, הפִּרפור. אני מצידי מבכּר קטינות מבוהלות. תיירות אם אפשר. 
- למה תיירות ?
- הן עוזבות מייד את הארץ, ולא חוזרות עוד לעולם. חומר אידיאלי לבידור. התמחיתי באנגליות. 
- אומרים, שלפעמים נפשן של הקורבנות נפגעת לכל החיים.
- ייתכן. בזה אני לא מתערב. בשביל זה יש משטרה, אפשר להגיש תלונה. זוהי מדינה דמוקרטית. 
- האם הן מתלוננות ? 
- כמעט שלא. השוטרים שואלים איך זה קרה, כמה פעמים, פוזיציות, זה לא נעים. אני גם נוהג לצלם אותן עירומות, דואג להלם. הן שותקות כדג אפילו בבית החולים. 
- ואם אינן שותקות ?
- אז לוקחים עורך דין. למשפט באה כל המשפחה, רעייתי, התאומים .. 
- אדוני נשוי ?
- כמובן. הרי האונס הוא שעשוע משפחתי בארצנו. הילדים שלי בוכים בבית הדין כמו גשם. אני גם מספר לשופט בשבועה, שהאנגלייה, הזונה הזו, התלבשה עלי ופיתתה אותי למעשים מגונים נגד רצוני. לפעמים הן באות למשפט בחצאית קצרה, אז השופט נוזף בהן. אין בעיות. 
- ואם השופט יתעקש ?
- למה שיתעקש ? 
- נגיד שהוא נגד.
- אז מביעים חרטה. היצרים התלקחו, כבודו, ודברים כאלה. קיים גם רקע סוציאלי - ילדות קשה , פער פאר-אכסלאנס - הכל. במקרה הגרוע ביותר מקבלים שלוש שנים ושמונה חודשים. שליש הולך על ההתנהגות טובה, שליש על טיפול רפואי, שליש על תנאי, בסוף נשארת התבוננות פסיכיאטרית פעמיים בחודש. באמת לא רציני. 
- בעצם מדוע לא ?
- כבר אמרתי לך, שהשלטונות מעוניינים. 
- אדוני מדבר ברצינות ?
- בהחלט. אילו היתה הממשלה באמת מעוניינת לשים קץ לדבר, האם היא לא היתה מטילה עשרים שנות מאסר על אונס של ילדה קטנה? ברור שיש כאן הסכמה סמויה מצד השלטונות. 
- קשה להאמין . 
- איך אפשר לפרש זאת אחרת ? על מעילה בכספים או זיוף מסמכים מטיל החוק שתים-עשרה שנות מאסר, לא ? אם אני מאיים על מישהו בסכין, אני עלול לשבת חמש שנים. אבל עם אונס זה רק שלוש וחצי. ברור כשמש, המחוקק העִיברי מכיר בחיוניותו של האונס ההמוני. 
- חיוניות, אמר אדוני ?
- בוודאי. אומרים, שפעולה מסוג זה משחררת אלימות עצורה, היא מעין שסתום מקובל באזורנו להתפרקות מלחצים חברתיים. מי שאונס אינו מפגין, אינו פורע, הוא מבסוט. אין פלא אפוא, שעל הקולנוע מטילים 50 אחוז היטל עינוגים, אבל האונס הוא חופשי. כן, בהחלט מורגשת תמיכה ממלכתית מסיבית, עידוד האונס הישראלי.
- אתה רוצה לומר, אדוני, שאילו הטילו עשרים שנות מאסר על הזהו, אז לא היית עוסק בו ?
- בשום אופן לא. השתגעתי ? לשבת כל החיים בשביל פרפראות של עשר דקות ? הייתי עובר מהר מאוד לספורט אחר.
- כדורגל ?
- לא, זה מסוכן, אפשר לשבור רגל. התכוונתי לפרוטקשן. אבל בינתיים, כל עוד בתי המשפט המקומיים משתפים פעולה, אין לנו בעיות. האונס נשאר הספורט הלאומי שלנו. 
- רוב תודות, אדוני. האם ברצונך למסור משהו אישי מעל דפי העיתונות ?
- כן. בדעתי לפנות לשר הפנים בכל לשון של בקשה, לא לתת אשרת כניסה לאיש המאפייה האמריקנית מאיר לאנסקי. לבל נהפוך את ארצנו למקלט של עבריינים.