בזמן האחרון אנחנו עדים לעוד ועוד פוסטים שעוסקים במותר-אסור/נכון-מוטעה בעולם השליטה. אני בכל פעם תמהה מחדש אם מי שכותב את הפוסטים האלה רציני או רק אוהב לעורר פרובוקציה.
שליטה נכונה ואמיתית מביאה הן את הנשלט והן את השולט לתחושה הכי מתמסרת שיש, הכי אוהבת והכי גורמת להרגיש שזה הדבר האמיתי ולא משחק, אבל ברצינות... האם אנחנו באמת כל כך נכנסים לזה שאנחנו שוכחים שלא מדובר בעבדות אמיתית? שאיך שלא נגדיר את זה וכמה שלא נרגיש עם זה הכי אמיתי, עדיין מדובר במשחק שמטרתו לענג את שני הצדדים?
ואם זה כך, אם השולט מקבל את כוחו מהנשלט, אם תפקידו לענג אותו לא פחות מתפקידו של הנשלט לענג את השולט, מהיכן צצות כל השאלות על כללים? האם לא ברור שבין כל זוג נקבעת מערכת הכללים שמתאימה לו? הגבולות שלו? הנכון והמותר לו?
האם סאבית צריכה לסבול כאב כשהיא מתעבת אותו? האם היא צריכה להגיע לפגישה בלבוש שגורם לה להרגיש רע עם עצמה? האם היא צריכה לבטל את עצמה רק כדי לא לאבד את השולט שלה? ולהפך - האם דומיות צריכות להציג רק את כוחן ולהמנע מלהראות חולשה? האם אסור להן למשל למצוץ, כי זה לא מה שכתוב בספר הכללים השלם?
למשחק הזה יש כללים, כמו לכל משחק אחר. הכללים הם שפוי-בטוח- בהסכמה ואני מוסיפה באחריות-באמת-ללא ניצול (והניצול, אגב, יכול להיות משני הצדדים). זהו, אלה הכללים. מכאן אתם קובעים איך יראה המשחק שלכם.
במערכת יחסי שליטה יש שולט ויש נשלט, יש מוביל ויש מובל, יש גבולות ויש רצון להרחיב אותם, מצד שני הצדדים. השפחה רוצה שירחיבו את גבולותיה לא פחות ממה שהשולט/ת רוצה לקחת אותה לשם. יש דרך לעשות את זה בלי לעבור על הגבולות שהוצבו באותה מערכת. דרך שבה מכבדים את האדם מולך ולא משנה מה תפקידו בכוח. קוראים אותו, רגישים אליו, רגישים לביחד. מה מטרת השרשורים האלה? להוכיח "אני בסדר-את לא?". גם אם השולט בסדר וכל תושבי הכלוב יזעקו במקהלה שהוא צודק, אם מה שהוא רוצה גורם סבל לשפחה שלו, זה עדיין לא נכון לקשר שלהם.
לפעמים בא לי לכתוב לאנשים לצאת מהסרט. כמה סבל היה נחסך אם הדבר הפשוט הזה - משחק, היה חקוק בראשם של העוסקים ב"מלאכת הקודש" שלנו.
לפני 17 שנים. 29 באוגוסט 2006 בשעה 7:22
