לפני 8 שנים. 27 בינואר 2016 בשעה 15:38
שנת 2010 הרסה אותי לתמיד
זוכרת שהייתי באוטובוס בדרך הביתה.
וראיתי אותו עולה תחנה אחרי..
הייתי עם 3% בפלאפון.
ישבתי ליד החלון והוא מאחורי
כל הדרך בכיתי ובכיתי עם עצמי
פחדתי
הוא ירד איתי באותה תחנה
תמיד רואים את מי שלא צריך לראות
וראיתי אותו
הוא שיחק עם עט על הכיסא שלי
כל הדרך תק תק תק
מאז השתנתי
אולי בגלל שהדחקתי וחשבתי
שהוא יהיה בכלא כל החיים
אבל הוא לא היה בכלא כל החיים
עד 2010 היה לי הכל
כל החלומות
כל המנגינות
כל הורוד
כשראיתי אותו שוב זה שינה אותי
יש לי חרדות מאנשים
לסמוך על אנשים
להאמין לאנשים
מבודדת מאנשים
איך אפשר להמשיך הלאה?
איך אפשר להפסיק את הדמעות?
איך אפשר להתמודד עם הכל?
למה הכאב הזה לא הולך
למה הפרצוף הזה נשאר
למה הפכתי לילדה קטנה
למה החושך שומר עליי
שלא יראו אותי
שלא יראו את הכתם
למה..
