סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Equilibrium

אני מראש בוחרת לפנות במין זכר, אף על פי שכל מה שאני רוצה להגיד מופנה לכל המינים.
אז שלום לך בן אדם.
תיכנס, תרגיש כמו בבית... אך אל תשכח בבקשה שאתה אורח.
אורח בעולמי הפנימי שאני מצאתי אומץ לשפוך פה באותיות שחורות וקטנות במלבנים לבנים.
תשאיר את השוט,האזיקים והמניירות פה בכניסה. פה אתה לא צריך להיות שולט, נשלט, מתחלף או כל תפקיד אחר שאתה סוחב על כפתייך אן בכיס שלך.
פה כותבת אשה. בנאדם כמוך, שמורכבת מהרבה יותר צדדים וחלקים למעט כוס, ציצי והנטיות המיניות שלה.
תידע שכל מה שאני כתבתי פה, כל הפרטים הקטנים שנתתי להם חיים בעזרת זכוכית מגדלת של המודעות שלי, הם נשפכו החוצה לרוב לראשונה וסביר להניח לאחרונה... אתה עד לדברים ולאירועיים בחיי שרוב הסביבה הכי קרובה ויקרה שלי לא מודעת אליהם.. אולי מנחשת.. אבל אתה יודע. תוכל לשאת באחריות הזאת?
פה, בבלוג אני שואלת שאלות, מחפשת תשובות, שופכת על הדף ומסדרת את כל מה שאני לא מצליחה לנסח רק בראש, משתפת בהבנות ותובנות על העולם בו אנחנו חיים, על עולם השליטה, משתפת בחוויות שלי בתהליך ההתפתחות האישית (והמינית) המתמדת שאני נמצאת בה. פה אני בוכה, שמחה וסתם משתעשעת. נראה לך שתוכל לזרום איתי? אני אשמח. אז תשאיר תגובה, תשאיר סימן.
נראה לך שזה לא בשבילך, לא ברור ? אז תעשה טובה, אל תלכלך בבקשה, פשוט תמשיך לבלוג הבא, זה לגמרי מובן- אני לא אהיה מובנת לכולם לעולם. אם השוני גרם לך לתהות - תשאל שאלה בכיף. אבל אל תשכח שאתה באת אלי ולא אני אליך.

פה בעולמי הקטן הזה לא שופטים אנשים לפי דת, גזע, מין, מראה חיצוני, נטייה מינית או קולינרית. פה שופטים רק את אלה ששופשים.
פה בעולמי הקטן כולם בני אדם... If you know what I mean... :)

אז ברוך הבא לעולמי הקטן. תוריד נעליים, תמזוג לך כוס מים, תתרווח, קח נשימה ומחייך לי בחזרה כבר - אני מחייכת לך מאז שנכנסת :)
***
כל השירים המפורסמים בבלוג עם סימון (с) ללא שם — הם פרי יצירתי ושייכים לי ורק לי...
לפני 8 שנים. 18 בפברואר 2016 בשעה 8:04

אתה לאט לאט מוציא ממני את הכלבה המטונפת שאתה כל כך חושק בה. מושך בחוטים בלתי נראים ומשחרר, מושך ושוב משחרר. ודווקא ברגעי השחרור האלה אני פתאום מוצאת את עצמי עושה את כל מה שלא העזתי לחשוב בכלל, את כל מה שמתויג אצלי במוח כ"no fucking way". 

אתה מושך עוד קצת. אני נאבקת. לא איתך— עם עצמי. עם הראש שצועק, עם האגו שבועט, עסוקה במלחמות... ואז אני מוותרת. וכשאני מוותרת לעצמי, בוחרת להוציא דגל לבן— פתאום מתעוררת אותה חיה משוגעת שמוכנה לעשות הכל בשבילך, שמחכה להוראה הבאה וגם... מחכה לרגע הנכון כדי לטרוף אותך. להעלים אותך בתוכי, כמה שיותר עמוק. 

המעבר הזה מכניעה לטירוף, משתיקה לשאגה, מחוסר תנועה לשריטות ורצון לקרוע ממך את העור — הוא כמעט בלתי נתפס. וגם כשאני יוצאת איתך לקרב, מעיזה להחזיר לך סתירה, מעיזה לחנוק אותך, לצבוט ולנשוך— גם שם, לכאורה, למעלה— אני עדיין גורה קטנה שלך, תינוקת שלך שפשוט קיבלה קצת אומץ...קיבלה לגיטימציה ממך להשתעשע קצת, אך זוכרת טוב מאד את מקומה.

שלך בכל רובד נשמתי וגופי.

שלך.

 

*ולרעבים שבינינו— יש תמונה חדשה טעימה באלבום

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י