מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כדי למות מסופק. כדי להרים את הציוד ולכתוף, כדי לענוד ולחבוש, כדי להביט ולראות, לשמוע ולהקשיב, כדי לדעת מתי לא להרגיש. בבשרי העמיקו סימני הסומק שחרץ בי ערסל הזיכרונות. אני קצת מצולק וקצת תמים, לפעמים קצת עייף, לרוב מבין, ולפעמים לא רוצה. אני אנושי.
היא נוגעת בטבעת הנישואין שעל אצבעי. מגלגלת אותה באצבעה, מלטפת אותה במחשבות, לתוכן שקעה. אני עוקב אחריה בזהירות, מלכסן מבט מהמסמך שתקוע מול פניי. היא שטה על גלי התודעה שלי, מטביעה בה עקבות ובריצה קלה משטחת את לבי. אני פושט את זרועי ומצמיד אותה אלי, עור אל עור, ונאנח. צחוקה עדין ורך באוזני, כמו צליל של ענבלי פעמונים. כמה אני אוהב אותה!
"כמה אני אוהב אותך?" אני שואל.
"עד הנשימה האחרונה שלך," היא משיבה.
"ומה יקרה כשאנשום אותה? האם אפסיק לאהוב אותך אז?"
"לא," היא עונה ומצמידה את שפתיה התפוחות אל כתפי, פתוחות ולחות עם מגע שיניים וקצת עם לשון, "אז אנשים אותך כדי שתהיה לך עוד אחת."
אם כך, אאלץ לחיות לנצח, אני חושב כשאני חודר אותה בזהירות ומקיף את שורש הזקפה בכף ידי כדי להגביל את עומק החדירה, למרות תחנוניה שאחדור אותה עמוק. היא מתעקשת להחליף את ידי בידה, אבל אני לא סומך עליה ויודע שהיא תמשיך להתעקש לא מחוסר אחריות, אלא כי מותר לה להסיר את העכבות כשהיא סומכת עלי שאדע לקבוע את הגבולות. הלילה היא הילדה הקטנה והבלתי אחראית שלי עם בטן בולטת קצת בתחתונים עם הדפסי בלונים ודובונים. ואני אוהב אותה בכל לילה אחרת כי בכל לילה היא שונה, כל מה שאני רוצה, ורק שלי.
היא זולגת לאורך גופי עד חלציי ועוצרת שם. מזיזה את ידי ומקיפה את הכיפה בשפתיה. ורגע לפני שאני שוקע בהנאה, מרימה את ראשה ואומרת:
"נכון שזאת סוכריה?"
"על מקל ערוך מדי עבור נשים בהריון," אני משיב.
"איזה מזל שאני רק ילדה!" היא צוחקת, ו...
מטוסי הקרב שבשמיים, כמה אני אוהב אותה ולא יכול להפסיק. אני מכור לה ומתמכר אליה בכל רגע יותר. פעם התפללתי שזה לא ייגמר, עכשיו אני מפלל שיעצור, כי אני לא עומד בעוצמת האהבה שפורצת מחזי.
"תנשום, תינוקי," היא מלטפת את צלעותיי ביד פשוטת אצבעות כשאגלי הזיעה פורצים ממצחי ומתוך בית השחי שלי מתגלגלת טיפה גדולה, מדגדגת ונספגת בסדין; כשאני גדל ומתקשח בפיה; כשגופי חדל להיות שלי ונענה לרצונותיה. כשאני נעתר וגומר.
"את יודעת להיות ילדה רעה," תולה את עיניי בפניה אגב נשימה כבדה כשהרעם מכה בהרים וחוזר מתגלגל כהד. כשרוח צוננת נושבת מבעד לחלון, מרעידה את זגוגיותיו ומגישה את ניחוחו הצונן של החורף שגדע את האביב.
"וכל כך טובה בזה." היא משיבה ספק מתוך חלומה, ספק מתוך חלומי.
