בוא הנה, תתקרב, יש לי סיפור לספר לך. אתה תקרא לי שחרזדה. אני אקרע לך את תחתוני התחרה...
אני לא יודעת מאיפה זה בא לי. אני אוהבת גבר שהוא גבר ואישה שהיא אשה ובכל זאת, כך אני רואה אותך - בתחתוני תחרה.
את הרגליים תגלח לכבוד הפגישה הראשונה, כן, גם את כל השאר. תבוא אליי חלק, רך, נשי. בשאר אני אטפל.
בשמונה בדיוק תצלצל בדלת. שפחתי תפתח לך בלבוש משרתת צרפתיה. היא לא תלבש תחתונים מתחת ואתה תדע, כמה שאתה תדע.
אני אשב על השז לונג המנומר שלי ולא אומר מילה. כפות רגליי, עטופות בסנדלי סיכה, יחכו לברכתך. לאט, תכרע ברך ותנשק להן, מחכה לאישור לומר דבר מה. אני אסמן לשפחה שלי והיא תיקח אותך לחדר ההלבשה.
היא תסיר את בגדייך, שכבה אחר שכבה, תלטף את גופך ותחפש קוצים. לבסוף, היא תמצא אחד ששכחת. "גבירתי לא תאהב את זה", היא תאמר בחומרה. "שב", היא תצווה ואתה תציית, נרעד, חושש לבאות. היא תקח תער וקצף ותגלח אותך. "לא לזוז".
"עכשיו אתה כמעט מוכן לקראתה", היא תסתיר חיוך ותענוד לך את הקולר. ברגלה היא תסמן לך לרדת על 4, תצמיד שרשרת לקולרך ותוליך אותך אליי.
לפני 17 שנים. 6 בספטמבר 2006 בשעה 20:38
