סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני 3 שנים. שישי, 18 במרץ 2016, בשעה 14:30

אם היה צדק בעולם, כל אחת הייתה פוגשת, לפחות פעם אחת בחיים, גבר מחונן מינית (או אישה. מה שעושה לכן את זה). לא טוב, לא מרשים, לא מוצלח ולא בעל הישגים. מ-ח-ו-נ-ן. ובמונחים שלי: בעל אצבעות זהב, לשון זהב או איבר מוזהב - ורצוי שלא יחזיק בשלושתם בו זמנית, אחרת אפשר בקלות להסתחרר עד דלא ידע ולאבד את ההכרה מרוב עונג - ובכל מקרה לא כזה שמדבר על זה עד להתיש, או חמור מכך, כותב על זה עד להביך, אלא אחד שבא לתת עבודה. גבר כזה. פשוט ותמים ועילוי. זה סיפור על מישהו כזה בדיוק.

 

הכל התחיל בידיים קשורות מאחורי הגב ותום אחד עומד ערום וחסר הגנה בעודי מפליאה בו מכות עם חגורה - כולל באיזורים רגישים, שמדי פעם פירגנתי לעצמי. אני, כמובן, כאחרונות הנזירות, לבושה מכף רגל ועד ראש. שכן, זה לא מכובד להצליף בערום וגורם למוכה לחשוב שאנחנו חברים. אנחנו לא. הוא מצדו משמיע אנחות קלות, של גבר שכל זה קטן עליו. מאוד חינני. אין יפה כבעל פוטנציאל. האנחות מתגברות והופכות לגניחות, והגניחות מתגלגלות לאנקות, והאנקות לצעקות, צעקות רמות, ולאחריהן זעקות כאב ויבבות קטנות, ואיזה כיף לנו ביחד, לא כך? נשק בבקשה את החגורה - הוא מנשק בריסים מושפלים, ונשק גם את היד המכה, אני מוסיפה בקול נשי מעודן, להשלמת הריטואל, והוא מתכופף אל ידי ומשקיע בה רגש ותשומת לב של מי שהזריקו לו זריקה הגונה של מוטיבציה ואף החדירו בו יראה קדושה. היד המכה רוצה עוד - מתוך אמונה עיקשת, שקשה לעקור אותה מהלב, שהשתרשה, לפיה גברים מרצים עד שנשים מרוצות וכל סידור אחר הוא סידור מעוות ביסודו. עוד, אומרת בעלת היד. מה עוד? שואל תום בנימה שאינה נטולת זעזוע ובנסיבות העניין זה די והותר, והחגורה צונחת על ירכו במלוא העוצמה. פעם. ועוד פעם. ועוד אחת, ושלא תמרה את פי לעולם, חוצפן, אני מסננת, כאילו שאנו מכירים מימים ימימה והוא חב לי את חייו בתשלומים. בפועל, הכרנו לפני מספר ימים.

 

לאחר מכן אנו יושבים זו מול זה בסלון ביתו, הוא גבר נאה ושופע חן, ושזוף ובעל מראה שכולו אומר בריאות הגוף, וגם בריאות הנפש, אפשר לומר, והוא בוחן את החבלות הנאות שעל גופו הנאה ואני מביטה בו בהערכה ומתוך תחושת קרבה שאופפת אותי, ומציינת, תוך כדי ליטוף פניו, שכל הכבוד לו, באמת, כל הכבוד, ואיך אתה מרגיש, ילד מקסים שכמותך, קדוש מעונה, סיינט-תום מתוק? אני מתבוננת בעיניו, מחפשת אצלו שדים רוקדים, כמו אצלי, או קצת פחות, גם קצת פחות זה בסדר - ומוצאת, ואנחנו מתנשקים. נשיקה מלאת תשוקה, לא סתם, ואני מחדירה לשון לפיו בפראות, וגונחת גניחה הגונה הישר לתוך הפה שלו, ותוקעת בו ציפורניים ונמשכת אליו כל כך עד שבא לי לקרוע ממנו את הבשר, ליטרלי. תחת זאת, ועקב מגבלות מובנות, אני דוחפת את ראשו מטה אל בין ירכיי, ממקמת את פרצופו היכן שצריך, קצת כמו בובת סמרטוטים עם רצועת חנק סביב הצוואר, מתרווחת לאחור בנחת ומגלה במהירה, להפתעתי הרבה, שלא בבובה סתמית עסקינן, אלא בכישרון יוצא דופן, משהו אקסטראורדינר, כזה ששווה להתפטר מהעבודה הנוכחית עבורו, לקחת הלוואה מהבנק ולשכלל עצמך עד למיצוי מלוא היכולות והגעתך לדרגת אמן, או אז יציבו אותך - או את לשונך - במוזיאון וכל הדורות מעתה והלאה יוקירו את פועלך. אני אומרת לו את זה, אם כי ספק אם הדברים נקלטים אצלו ובאיזו איכות, היות וירכיי לוחצות את אוזניו.

 

הוא באמת מוכשר, והגוף שלי מתחיל להיפתח כמו פרח. זה תמיד פרח או משהו ענוג בסגנון, לא כך? אז לשם הגיוון, הגוף שלי מתחיל להיפתח כמו לוע של מפלצת רעבה שרק קורבן אדם ישביע אותה, כזו שהשכנים לא בהכרח מחבבים ויכולה להסב נזקים לשמיעה, בין היתר, ואז המפלצת מתפשטת ונחלצת מבגדיה בבהילות מה, וממלמלת תוך כדי "זה מטורף, זה מטורף...", וגם "מה זה, מה זה!!!" ו"פרררר אררררר אה אההההה!". טוב, הבנו. אני מתרווחת לאחור ובמן להטוטנות מושיטה תוך כדי יד לסיגריה ירוקה ואז הוא עוצר ממלאכתו הקדושה ובפנים רטובות אומר ברצינות גמורה, של בורגני שהרעידו לו את אמות הסיפים, שאני לא יכולה לעשן בבית. נקודת מפנה בעלילה.

סליחה?

ומוסיף ואומר שאם אני בכל זאת מתעקשת לעשן עליי לצאת החוצה, למרפסת.

סליחה?!

במרפסת, חוזר על דבריו הבורגני המתוק, ביתר הטעמה, ולמרות שבשניה הראשונה אני חושבת להתרעם ואפילו מתחילים להופיע אצלי בפרצוף קווים לא מרוצים, של אדם שנגזל ממנו דבר מה אלמנטרי, בשניה אחריה כבר מאוהבת בפער הבלתי צפוי שבין הרגע הזה לקודמו, ובפרט מוצא חן בעיניי שהוא שפוט, אבל שפוט עם סטנדרטים נוקשים, כי אנשים נטולי סטנדרטים פחות מעניינים אותי, וכך גם אנשים שלא ניתן למצוא בהם שום פן עקרוני והכל רך וגמיש וחלזוני, ואני נכנעת ונפלטת החוצה משועשעת עם סיגריה תלויה בזווית הפה, נשענת ערומה על מעקה הבטון ומשקיעה מבטים מהורהרים באחד מפנסי הרחוב ובצללים המוטלים על הקיר שממול.

 

הוא זוחל לעבריי - מחונן, כבר אמרתי? - וממשיך להפגין יכולות מרשימות גם מאחור, ולמרות שזה לא נאמר מפורשות, אני מרגישה שלא מאוד נוח לו שאני ערומה במרפסת ומה יגידו השכנים, וזה שוב חמוד בעיניי, אני מושכת את הרגע עוד קצת ואחר כך אנחנו נכנסים פנימה, אני עולה עליו ומתיישבת בברכיים כפופות, הוא שוכב במאוזן, ומשתמשת בו בדיוק כפי שאני אוהבת, כמו אינסטרומט, אך לא מושלם, כדי שישאר בו חלק שיבין מה מעוללים לו, ומתחילה להרגיש תוך כדי איך משהו משתחרר בי, דבר מה אנוכי ורודף תענוגות ולא אכפתי ובטח שלא מתחשב, שהתרוממות רוח ורגשות אשם משחקים בו בערבוביה לאחר מעשה ועד כה לא הגעתי לכלל הסכמה עם עצמי האם הוא מבורך או מקולל, ואני יודעת שככל הנראה תמיד אהיה איתו בקונפליקט ובמן סכסוך לא נגמר, כי מצד אחד זה כיף לומר למישהו, סתם כך, בלי מחשבה יתרה ובלי אחריות לרגשותיו, תעקוב אחריי לשירותים ותמתין בסבלנות ותתבונן בי משתינה עם הלשון בחוץ כמו כלב מושפל שממתין בציפיה לאדוניו, ולירוק על הרצפה ולומר לו כלאחר יד נקה את זה עם הלשון, או אפילו לירוק לו בפרצוף כי בא לי, כי הוא חייך, מה שגם כן עשיתי - ומצד שני, וואט דה פאק, הזוהי אנושיות? - ואחרי כל זה אני עוזבת וחוזרת הביתה, אל תוך בועה נבדלת מהעולם, רק שלי ושלו, כמעט בלתי חדירה, והוא שאהבה נפשי צופה בסרט תיעודי שזכה בפרסים המספר כיצד היפנים צדים בלגונה נסתרת דולפינים למופעי קרקס, ואת חלקם כולאים ברשתות דיג ומשליכים לעברם חניתות עד שהים מאדים ופורחת בו מן שושנת דמים ולאחר מכן מחלקים אותם לילדיםם בתוך קופסאות קטנות בארוחות צהריים בבתי ספר ממלכתיים, ואני מתיישבת לצדו ושואלת אותו מה שלומו ואיך עבר עליו היום ומחפשת סימנים בתווי הפנים לרגשות מיוחדים, וכן, בטח, אני עונה לו, אני אכין תה ירוק לשנינו, בקנקן החרסינה שקיבלנו במתנה מאמא שלך, ומוסיפה, היפנים, מאוד קשה להחליט האם הם אכזריים ומתועבים או ייחודיים ונפלאים, פשוט נפלאים.

lori​(נשלטת){ע_מ} - היתה לי תגובה מסודרת על איזה חשק מטורף עשית לי (!) לנשלט מחונן כזה ואז באת עם השורה והכל התפוגג.
לפני 3 שנים
פייה{O} - עשית לי חשק להיות נשלט מחונן }{
לפני 3 שנים
Mary Jane - נסתפק במחוננת...
לפני 3 שנים
Lonelyslave​(נשלט) - וואו.. מדהים.. את כותבת ממש טוב
לפני 3 שנים
Mary Jane - (:
לפני 3 שנים
Wisdom of Glove - איפה לומדים את הדברים האלה תסבירי לי ג'יין... נו, אני מניח שפשוט - נולדים עם זה (:
לפני 3 שנים
Mary Jane - אין לי מושג, זה מאוד מיסתורי גם בעיניי
לפני 3 שנים
לילימיי​(שולטת) -
ג'יין, הו ג'יין
בבקשה אל תמחקי,
את הפוסט הזה.
הנשימה נעתקת }{!
לפני 3 שנים
Mary Jane - תודה בייבי, מזל טוב גם כאן }{
ואיפה אלימלך?! לא יפה מצדו להיעלם
לפני 3 שנים
אלימלך - אני פה. אמנם בתדירות קצת יותר נמוכה אבל פה.
ואחת הסיבות שאת מרי ג'יין גם לא כל כך פה :)
נ.ב
כרגיל פוסט נדיר וטוב שהספקתי לקרוא אותו .
לפני 3 שנים
Mary Jane - שמחה שבאת
(:
לפני 3 שנים
Aצועני​(אחר) - היפנים באמת עם מיסתורי ולא מובן

תודה ג'יין
לפני 3 שנים
Mary Jane - תכלס הם מהממים
(:
לפני 3 שנים
Miss Hide - איזה כיף לבקר פה ולקרוא אותך - כל כך מוכשרת!
צחקתי והתפעלתי, כראוי :)
לפני 3 שנים
Mary Jane - מיסי }{
לפני 3 שנים
רצסיבי​(נשלט) - תום, רשמתי לעצמי. הוא מאותגר מגדרית?
לפני 3 שנים
Mary Jane - תלוי מי מבקשת ממנו...
לפני 3 שנים
On my way - נפלא ומעורר ... מחשבות :)
אגב ראיתי את הסרט המדובר .
תהיתי לעצמי האם בן זוגך קוקהולד בסצנה זו ?
לפני 3 שנים
Mary Jane - השם ירחם, לא
לפני 3 שנים
הבאבא רגל{לא מק'תול} - נשמע נעים. וחמים. פחות הקטע של המכות והיריקות על הרצפה וללקק את זה - זה לא היגייני. יותר הלהתעטף בירכיים ולתת עבודה. העבודה משחררת. את הפרח ואת המפלצות. אני רוצה לגור בטוקיו תקופה.
לפני 3 שנים
Mary Jane - גם אני, כל כך
לפני 3 שנים
הבאבא רגל{לא מק'תול} - את תהיי מדהימה בחליפת הלו קיטי קצרה מדי
לפני 3 שנים
Mary Jane - איך לומר, הרוח שלי לא שם, בחליפות קיטי קצרות מדי
אולי על המאהבת הבאה שלי, בעזרת השמיים (:
לפני 3 שנים
הבאבא רגל{לא מק'תול} - אז תתחלקי איתי בצעצועים שלך? אני מוכן ללבוש חליפת הלו קיטי קצרה מדי בשביל זה
לפני 3 שנים
fotis - כל מה שנשלט בי הגיב לפוסט הזה. תודה!
לפני 3 שנים
Mary Jane - כיף (:
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י