צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני 3 שנים. רביעי, 30 במרץ 2016, בשעה 21:42

 

 

זה היה בפורים, ואני זוכרת רק חלק, אבל בוודאות נשענתי על אחד הקירות של מועדון קטן ואפלולי ברחוב לילינבלום, אשר חלקו האחורי, הפונה לחצר פנימית, נסגר באותו הערב לכבוד מסיבת פורים לעובדים, ואני ביניהם, והבטתי בשעמום-מה בחוגגים, ובייחוד בבחור אחד, שעבד במחלקה אחרת וכבר שבועות נתן בי מבטים מבוישים בעבודה, מבטים שקטים, רבי משמעות, שגרמו לי לחשוב שהוא רואה אותי, רואה באמת, כפי שאני - למרות שידעתי בלבי שזה הבל הבלים וקשקוש גמור, אף אחד לא ידע מי אני, או מי הוא, לצורך העניין. אנו סתם, מרחפים בחלל בלי משמעות, נטולי משקל, ומזיזים מעת לעת את הגפיים בכבדות. מכל מקום, הבחור היה יפה תואר, יאמר לזכותו, והמבטים שלנו הצטלבו פה ושם, היה בינינו מתח מיני, אבל לא רק מיני, אלא מתח שאצר תחושה חזקה שבעולם אחר יכולנו להיות נאהבים, אבל בעולם הזה - לא בטוח, לא בטוח בכלל, אמרתי לעצמי ועזבתי את הרחבה והסתגרתי באחד מתאי השירותים של המועדון והרחתי קצת אבקת פיות, בצד שמאל ואחר כך בצד ימין, כי פורים, והחיים בלתי נסבלים, פשוט מסכת של כאבים חסרי תכלית, ודימיינתי תוך כדי את שערו השחור הארוך ואת מבטו המזוגג, החולמני, ואיך אנחנו מתעלסים על הירח, גופינו הערומים, המעולפים, מוטלים על אדמת טרשים וסביבנו צלקות הירח, מכתשי ענק מהבהבים למרחקים, ועיניו, ושפתיו, וכל זה...

 

כשיצאתי מהתא הרגשתי, איך לומר, כסופה וקשורה לעולם בקשרים רופפים בלבד. פגשתי את חברה שלי שהתחפשה לליצן ומשכה אותי לרקוד איתה. רקדתי קצת עם הליצן וזה לא עזר לי להרגיש יותר טוב ורציתי מאוד להסתלק ובאמת הסתלקתי משם באחת, בלי להיפרד מאיש, ותפסתי מונית לדרום תל אביב, לבית של מישהו שהכרתי לפני יומיים. קצת התאהבתי בו ביומיים הללו, לא בישרתי את זה לעצמי באופן רשמי, אבל כבר ידעתי שהוא חכם בצורה יוצאת דופן, כלומר, לא רק בעל תמהיל של ניסיון חיים, תפישה בריאה של המציאות וביטחון עצמי, שאנשים נוטים לעתים קרובות לבלבל עם אינטליגנציה, אלא משהו אחר, אחר בהחלט, לא דומה לשום דבר שהכרתי, והוא לא עסק בדבר אחד בחיים, כמו בן אדם נורמאלי ומיושב, אלא בשבעה דברים בו זמנית, והביט בי בעיניים חתוליות-ירוקות-סקרניות ודיבר איתי על אמנות, פילוסופיה וחלומות, עד שהרגשתי שיכולנו, יכולנו להיות נאהבים ולהתעלס על הירח.

 

אז הגעתי אליו פחות או יותר כשהשעון הראה אחת אחרי חצות, ונעמדתי על מפתן ביתו בפאה כחולה קצרה, גרביוני רשת ובדמעה שציירתי מתחת לעין שמאל, כמו ג'וני דפ ב'נער שוליים', ואמרתי לו, בלי הבעה ובטון רציני, שהגעתי מכוכב אחר ואם אפשר להיכנס, אף על פי שאצלכם כבר יצאו הכוכבים ומאוחר.

הוא ענה, "את מאוד יפה וברוכה הבאה, מאיזה כוכב, דרך אגב?"

"אימבצילגלוקסטריךְ" השבתי, "או בקיצור, גלוקס".

"גלוקס" חזר אחריי וקולו הדהד בחלל הבית, שהיה גם כן לא רגיל, פתאום שמתי לב, חללים מאוד גדולים, רחבי ידיים, בעלי תקרות גבוהות, בגובה כמעט כפול מהרגיל, ורצפות מצוירות בשלל דוגמאות בסגנון ערבי, וחתול ג'ינג'י, וחפצים בכל מקום, חפצים שונים ומשונים, ממקלות גולף תועים ופסלים מאובקים ועד ערמות ספרים בצרפתית ומאות מסמכים מגובבים על גבי שולחנות וכיסויי קטיפה, קופסאות סיגריות, ספסלים, סולמות, מנורות ישנות, ומה לא, תוהו ובוהו.

 

"כן, גלוקס..." חזרתי והוא ביקש, "ספרי לי משהו על הכוכב שלך" ואני עניתי בנשימה אחת, בלי לעצור, "אין הרבה מה לספר, הכוכב כולו צחיח, צחיחות איומה, האטמוספירה דלה בחמצן ואנו חיות בבועות שקופות, במעיין כיסים המרחפים מעל פני האדמה, לכולן יש שיער כחול ופה קטן ועגמומיות מובנית בחדרי הלב, פרט לתקופה הנהדרת בה שלושת הירחים שלנו מופיעים בבת אחת ברקיע, מחזה מרהיב ונורא שמטעין אותנו, במובן מסוים, אם כי ביתר הזמן אנו חיות את חיינו ללא ריגושים מיוחדים, במן מצב תמידי של ערות-חלום..."

 

"אני מבין..." אמר, ואחרי המונולוג הקצר התבונן בי בשקט בעיניו המיוחדות והוסיף משהו, מה זה היה, כבר פרח מזיכרוני, אך הרגע היה גדוש בינינו, ואני, שנתקפתי חוסר סבלנות, דחפתי אותו למיטה, גהרתי מעליו והנחתי שתי ברכיים בפישוק על זרועותיו כדי לדמות מצב של חוסר אונים, משחק שתמיד כיף לשחק, בייחוד עם זרים מופתעים, וקירבתי את ראשי אל פניו ושירבבתי את פי לנשיקה ושפתיי רטטו בתשוקה כלפיו ופלטתי אנחה מקדימה - עד שנכנס בי השד, השד המוכר, ובמקום לנשקו ירקתי לו לתוך הפה וסטרתי לו פעמיים. אין לי איך להסביר את זה, חוץ מזה שנעור בי דחף פנימי להתיר מעצמי רסן ורציתי ליטול לעצמי חירות, לעשות את זה - במקום לעשות משהו צפוי שכולם עושים, כל הזמן, בכל מקום ובאותה הצורה - לעשות את זה כי אסור, כי אני יכולה, ולראות איך הוא יגיב, בפרט אם הוא יהיה מוכן לסבול ועד כמה, וגם הייתי שרויה במן תחושה, שהאמנתי בה בדבקות ומלווה אותי עד היום, לפיה מה שלא יקרה ומה שלא יהיה, אני אהיה אני ואנגן את הניגון שלי ומי שהמוסיקה שלי תמצא חן בעיניו פשוט יבוא אחריי. 

 

"מה את עושה?!" שאל בתרעומת ועלבון ברור בקולו, וקם נסער כולו, נסער ופגוע - אך לא כועס, ונעמד במרכז החדר בחזה שעלה וירד לסירוגין ופנים נוגות, וזה היה בעיניי מאוד נוגע ללב, קצת התחרטתי והצטערתי על חוסר העכבות וראיתי פתאום בעיניי רוחי תמונה בהירה, כמעט נוכחת, של העתיד שלנו, מתעלסים על הירח, ואמרתי לו, "אל תיפגע. ככה זה אצלנו. אנו מעבירות קצת רוק ורק כך ניתן להחליף איתנו נוזלים באופן חופשי מבלי לחטוף הרעלת צ'ופקסֶס ולהתפגר בו במקום".

"אבל...אבל מה! למה!"

"זה הכל היה מדאגה כנה לשלומך, בטרם נחליף מיצים בצורה מקובלת. עכשיו אתה מחוסן, התגברת על הרעלנים הטבעיים של הגוף שלי" הוספתי בקול נמוך. "בוא. בוא אליי".

 

היה רגע של חוסר וודאות, והוא לא איכזב ובא אליי. בלילה ההוא ובלילה שאחריו ובכל הלילות שרדפו אותם מאז ועד היום. והחיים, התברר, לא כל כך נוראיים, לא מסכת של תלישות, בדידות ותחושת זרות לא נגמרת ונדודים בארצות של פחד מן הסתום ופצעים עמוקים מיני חקר (נגיד). ואחרי ככלות הכל, יש נסים, ויש נפלאות, ויש ג'ונה.

 

(~

 

 

פייה{O} - חייזרית מושלמת }{
לפני 3 שנים
Mary Jane - פיי-פיי כחלחלה }{
לפני 3 שנים
הבאבא רגל{לא מק'תול} - לקרוא את זה היה כמו להסחף אל תוך חלום ולאבד שליטה ומודעות. אני אוהב איך שזה עירסל אותי
לפני 3 שנים
Mary Jane - שמחתי לקרוא, זו הייתה הכוונה
לפני 3 שנים
הבאבא רגל{לא מק'תול} - העיקר הכוונה
לפני 3 שנים
אלימלך - אם זה לא היה ג'ונה הייתי כועס עליו.
מרי ג'יין על פניו נראה שתמיד היית נהדרת :)
לפני 3 שנים
Mary Jane - לא, אתה
(:
לפני 3 שנים
Wisdom of Glove - ג'יין את מבריקה עם הכתיבה הזאת :)
לפני 3 שנים
Mary Jane - תודה בייבי
לפני 3 שנים
Aצועני​(אחר) - את חלום מתוק!
לפני 3 שנים
Mary Jane - (:
לפני 3 שנים
יואב 31​(אחר) - אכן כך כתיבה מדהימה בהלה של אחד הגשמת חלום לאחר
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י