בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני רק אשים את זה כאן

כל הנקרא,הינו באחריות הקורא,ואין להסיק מכך כי דעתה של המפרסמת קשורה בצורה זו או אחרת למתפרסם
תהנו..
לפני 7 שנים. 2 במאי 2016 בשעה 20:00

אני עומדת לפגוש מישהו שיקר לי מאד...

כולי מתרגשת, רוצה לקפוץ עליו, לחבק אותו ולנשק אותו...לומר לו כמה התגעגעתי אליו, ואיך שכיף לי שהוא כאן. לתאר לו את דפיקות הלב וההתרגשות בבטן שחוויתי לקראת בואו.

ואז הוא מגיע...

ואני ניגשת אליו, מחבקת חיבוק עצור עם חיוך, שיחה קולחת עם המון שנינות מרוחקת שאמנם גורמת לשנינו לצחוק, אך רחוקה מלתאר את מה שבעצם מתחולל בתוכי.

כאילו אני- האני האמיתית שכלואה בפנים, מסתכלת דרך העיניים, אך לא מצליחה לצאת החוצה, לפרוץ את החומות שהקימה לפני כל כך הרבה שנים. היא בנתה אותן כל כך טוב..ונשארה שם כל כך הרבה זמן עד שאינה יודעת איך להתנהל שם בחוץ...ואז, מפנה את מקומה ונשארת בפנים.

אז אמנם בניתי מישהי חזקה להפליא, שיכולה לעשות ועושה כל מה שהיא רוצה...

חוץ מלהרגיש באמת.

המחשבה על חשיפה מול מישהו, מול זה שיקבל את המבט האמיתי, המבט מזו שנמצאת שם עמוק עמוק בפנים, דרכן הוא יוכל לקרוא הכל (נדרשת רמה בסיסית של קריאה), שם אהיה חשופה ללא מילים או הגדרות.. ללא נכון ולא נכון.. ללא יפה ומכוער... פשוט אני! מעוררת בי בין היתר חלחלה רצינית ופאניקה, כמובן שגם המון שלווה ורוגע וחיוך כזה של שחרור

בסשן הראשון שלי הייתי עם עיניים קשורות במהלך כל הסשן.. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, זה כמובן על הצורך שלי בחוש הזה, שמאד דומיננטי אצלי...אבל אחכ הבנתי, שככה אני בעצם מצליחה לברוח..הוא לא באמת רואה אותי, רק את הגוף שלי, והאתגר האמיתי, מבחינתי, היה בעצם לחוות את זה עם העיניים שלו בתוך העיניים שלי, שם אין לי לאן לברוח. אז אתם אמנם לוקחים משהו בעצימת העיניים, אך מוותרים על משהו גדול הרבה יותר.

המדבר היה מדהים...שם אני מצליחה להתקלף (ולא בגלל השמש)..יש שם עוצמה לא מוסברת של אפשור..המרחבים, השמיים הטבע במלוא הדרו..כל אלה החזירו אותי עם המון מחשבות חדשות.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י