מאז ערב פסח לא נכתב כלום בבלוג שלי... וכמה זה סמבולי— שדווקא אחרי הפוסט שמדבר על שחרור של המיינד אני מגיעה לפה שוב כדי לדבר בדיוק על זה...
בפוסט הקודם עסקתי בתיאוריה, והיום... היום אני במבחן מעשי.
ופעם אחרי פעם המבחנים האלה מגיעים כדי לבדוק את רמת השליטה והשפה המשותפת שפיתחתי עם האגו שלי.
הפעם זה שיעור של קבלה. לקבל אותו כמו שהוא, לתמוך בדרך שלו בלי לחפש התניות בי.
לקבל זה לשחרר. לשחרר שיפוטיות, לשחרר מחשבות שנובעות מאגו שמתפוצץ וצורח, לשחרר דימויים שהשתרשו חזק במוחי, לא לקשר בין מעשים שלו לבין הדימוי העצמי שלי. לקבל זה לראות את בן האדם שמולי, לזהות את הצרכים שלו ולתת להם מקום מבלי לחפש מה לא בסדר איתי.
אני מודה , בחרתי בדרך לא קלה. בחרתי בדרך בה אין מקום למוסכמות חברתיות ופתרונות קלים. בחרתי בדרך של אמת ואמון. היא רחוקה שנות אור מאזור הנוחות . כל פעם מחדש כשאני עושה צד בדרכי אני מוצאת את עצמי בהתמודדויות חדשות וגילויים חדשים על עצמי. וכל פעם אני מופתעת לגלות כמה התקדמתי, כמה כוח יש בי, איך מפעם לפעם השיח הפנימי שלי יותר חם וחברי.
למדתי לחבק את האגו, למדתי לשים במקומות הנכונים את הרגשות הלא נעימים שמציפים אותי...
עשיתי עוד צד בתוך עצמי. צד משמעותי לקראת אהבתי. אהבה שאין לה תנאים, אהבה שנותנת כח לקבל את כל מה שיש באהובי מבלי להשליך את זה על האהבה והקשר שלנו. היום קמתי למציאות חדשה בה הראש שקט, האגו מלקק את הפצעים בשקט בפינה ואני... אני נושמת עמוק. נושמת יותר חופשי ורגוע. טיפסתי על ההר הזה, ונכון, הגב שלי תפוס, הרגליים כואבות, העייפות מתשלטת על כל הגוף, אבל הסיפוק... הסיפוק מפצה על הכל.