ההתרגשות של יומיים אחזה בכל תא הגוף. הראש הסתחרר, הלב פעם בקצב טכנו משובח, טלפונים, הודעות, שאלות, תהיות, המלצות... הדבר היחיד שרציתי זה רק להיעלם. רציתי שקט. לחזור אלינו כמו שאנחנו מבלי כל ההתערבות מבחוץ.
זחלתי נפשית ופיזית אל תוך הלילה. שם במיטה, התכרבלתי לידך, נשמתי את הריח שלך. ואתה..אתה תמיד מרגיש את הצורך שלי בך. מריח מה בדיוק אני צריכה עכשיו. הייתי צריכה להיעלם, להוציא את עצמי מהקליפה הקשיחה של הגוף התפוס והראש המסוחרר.
להתפרק לגמרי, להתנפץ לרסיסים קטנטנים כדי לחזור אחר כך לנקודת האפס.. איתך ביחד.
הרצון שלך התחיל לצילצל באוויר הסמיך בחדר בטון ונחישות שלא משאירים שאלות ותהיות. ידעתי מה המקומי. להיות נקודה קטנה. רק הנקודה הזאת עמוק בפנים בה החיבור כל כך חזק והחיכוך כמעט בלתי נסבל מרוב העונג. העונג שמדגדג את כל הגוף והמוח. לא לתת לחיה המשוגעת והמתפרעת שבי אפילו להתעורר. להיות שם בשבילך, לשמור על נשימה שקטה, עיניים פקוחות ולחכות לתנועה הבאה שלך. כל תנועה—הכי קטנה, כמעט לא מורגשת… לא לפספס כלום.להיות החור שלך שאין לו שום רצון, שום שאיפה.. להיעלם בתוך האנרגיה שלך.
להיות חיה קטנה עם לשון בחוץ שצמאה לכל מה שתיתן לה. לשתות אותך, לקבל ממך כאב, להירגע עם המגע הרך שמגיע אחרי ההצלפה...
לקחת אותי קורסת אל תוך עצמי, שברת את הקירות האחרונים, הכנעת את החלקים הכי קשיחים בי לרצונות שלך... לקחת אותי אליך ואז החזרת אותי לעצמי רגועה, מלאה בך ובחום שלך.
תודה לך אדוני האהוב.
