זה החג הראשון שעשינו בנפרד...
עד עכשיו (מאז הגירושין), החלטנו (או שזה היה החלטתי- אני כבר לא סגורה על זה יותר), שעושים חגים ביחד, כמשפחה.
הגענו לשיחת האיפה חוגגים הידועה..הוא אמר שיוותר, ואני(תמימה שכמוני), שאלתי אם יעדיף שנחגוג במקום אחר..התשובה לא אחרה להגיע...לא! אני אוותר הפעם ולא אצטרף.
היום הבנתי, שמאז הגירושין, בגלל הפחד שיש לי מאיבוד שליטה, אני מעדיפה לשחרר אותה (כאילו רגע לפני שהיא נלקחת ממני)..כך אני מרגישה שאני בעצם שלטתי באיבוד השליטה.
התשובה שלו הקדימה אותי, הפתיעה אותי.
אני מנסה לשכנע את עצמי שאני כבר שיחררתי לפני..אבל האידיליה של חיי המשפחה (אלה שיצרנו בעמל רב תוך כדי הגירושין), מתפוררת לי, ולי רק נותר להבין שאין לי שליטה על זה ושאני צריכה לשחרר, להודות על תקופת החסד שיצרנו בעבור הילדים ולהתמקד במה שכן נמצא.
פתאום גם החיבור לפה מובן.. הזמן בו אני מאבדת שליטה על כל כך הרבה דברים בחיי, הפך להיות הזמן בו אני מתחברת לזה הכי - כי אני בחרתי לאבד את השליטה..זה היה איבוד שליטה שבשליטתי.
אז אני תוהה...עד כמה אני באמת מאבדת שליטה?
