לפני שבוע פתחתי את ביתי וליבי בפני חבורה של 13 נשים, לצורך מפגש שמטרתו לעזור לסאביות מתחילות. במשך השבוע הזה, אני מוכפשת שוב ושוב הן בגלל שהרעיון לא מצא חן בעיניי כמה אנשים כאן (אני לא מדברת על ההתנגדויות הלגטימיות), חלק מאותם אנשים, שלא עושה כלום למען הקהילה חוץ מלהרוס יוזמות של אחרים, משתמש בשקרים שהופצו עליי בעבר.
בפוסט הקודם שנפתח בנושא שלי, של אור ופרודנס, כבר התחלתי לחשוב על תביעת דיבה, אבל חשבתי גם על הבלאגן הרב שתעשה תביעת דיבה: אמנם כל מכריי, משפחתי והלקוחות שלי יודעים שאני בעולם השליטה ועדיין, חששתי שלא יהיה לי נעים לצאת עם סיפור שכזה, העדפתי לשבת בשקט ולתת לזה להרגע.
המשכתי בשתיקתי מול ההשמצות כלפי גם הפעם, עד שקראתי אתמול את השרשור של ריס והבנתי שמלדבר כאן שוב ושוב, הצדק לא יצא לאור ובכל רגע נתון יכול לקום אדם שמה שאני אומרת לא מוצא חן בעיניו להטיל בי רפש, בשם ההכפשות של פרודנס. הדרך היחידה שלי להגיע לצדק אמיתי היא בבית המשפט.
לא מעניין אותי מה ריס וחבריה של הנוגעת בדבר חושבים עליי, בטח ובטח שלא מעניין אותי מה פרודנס חושבת עליי. מצדי שיחשבו שאני המפלצת מלוך נס. אבל אני לא מוכנה שימשיכו להשמיץ אותי בפורומים שוב ושוב, יטילו דופי ביכולתי לעזור לנשים אחרות, יראו שאני שותקת ויעשו עליהום. יש גבול. התאהבתי פעם אחת באשה הלא נכונה, שלא היתה מוכנה לשמוע לא, אני לא מוכנה להמשיך לסבול בגלל הטעות הזאת.
לפני מספר שנים ביקשו ממני להתראיין בכתבה על נושא שקשור למיניות בעיתון ידיעות. הסכמתי מסיבות שונות והצטערתי מהרגע שהתראיינתי. חששתי ממה הפרסום יעשה לקריירה שלי. להפתעתי הרבה, הכתבה הזאת שידרגה את הקריירה שלי בעשרות מונים ופתחה לי דלתות שלא חלמתי אפילו שיפתחו. אנשים שלא ידעו על קיומי, התקשרו והדפקו על דלתי ויצרתי קשרים נפלאים, מקצועיים וחברתיים, שמלווים אותי עד היום. מפליא כמה אנשים הרבה יותר פתוחים להכל יותר ממה שאנחנו מדמיינים. במסיבת פורים האחרונה עם לקוחותיי, החלטתי לצאת מהארון גם בפניהם. לבשתי את בגדי הסאדו שלי, הצטיידתי בשוט, עליתי על הבמה ואמרתי לכולם - "ח'ברה, זאת מי שאני באמת". גם במקרה הזה חששתי מהתגובות וגם המקרה הזה הוכיח לי כמה כשאתה יודע מי אתה, כשאתה בא בפתיחות ואי הסתתרות בארונות, אתה זוכה לפתיחות, קבלה והערכה מהצד השני.
נזכרתי במקרים האלה אתמול, כשקראתי את ריס. לאחר התיעצות עם משפחתי וקבלת ברכת הדרך שלהם והסכם למימון הדרוש לעורך דין במקרה שנגיש את התביעה, החלטתי ללכת הפעם עד הסוף. לי אין מה להסתיר, לי אין במה להתבייש. אני לא דומית מסוכנת ומי שלא מוכן לקבל את זה כאן או לפחות לא להשמיץ אותי כאן, יקבל את זה כפסיקה של בית משפט וישלם מכיסו על העוול שהוא עושה לי. בקהילה הזאת יש אנשים מהמשפחה שלי ומהעבודה שלי, כך שהוצאת הדיבה כלפיי מסתעפת מעבר לעניין וירטואלי.
אני שונאת מלחמות. לא הייתי נלחמת לולא היו דוחקים אותי לפינה שבה כבר אין לי מה להפסיד. הפסקתי עם הרחמים, יש לי את הכוח, האנרגיות, האמצעים והקשרים ללכת עם זה עד הסוף, עד שתוכח צדקתי. ובכל זאת, ברור שההעדפה שלי היא לא לבזבז זמן וכסף בבתי משפט ולפתור את הדברים כאן, ילך? נפלא. לא ילך - נמשיך הלאה.
אם ההשמצות נגדי לא יפסקו לאלתר וההשמצות הקודמות לא ימחקו, כמה אנשים כאן יגלו שהאמת במציאות הרבה יותר פשוטה והרבה פחות נתונה לפרשנויות מאשר בכלוב. כשמדובר במילה מול מילה, בית המשפט בודק את ההוכחות שיש בידי שני הצדדים ובידי יש את כל ההוכחות להוכיח את מה שאמרתי - אמת דיברתי והנזק בהוצאת הדיבה כלפיי אכן נעשה. אני קוראת לכלובי לנהוג בי באותה מידת הגינות שנהג באחרים בהם היה ספק ללשון הרע ולמחוק את השירשור הנוגע לעניין.
התייעצתי אתמול עם עורך דין, הוא עבר על החומרים ואמר שבעיניו יש בהחלט מקום לתביעה ושבתביעת דיבה חובת ההוכחה היא על הנתבע. אנשים כאן יאלצו להוכיח משפטים כמו "דומית מסוכנת" (להזכירכם, בתקופה המדוברת כלל לא הייתי דומית של פרודנס, מדובר בלפחות חצי שנה אחרי שנפרדתי ממנה), כמו "הרס חיים" ועוד. לא נעים נכון? גם לי לא נעים לנסות להוכיח שוב ושוב שאני הנפגעת מהקשר עם אותה אשה עלובה.
ומה שלא יקרה, הקהילה תרוויח מהסיפור הזה. גם הצדק יעשה סוף-סוף וגם אנשים קטנים שמסתתרים מאחורי כינויים גדולים, יאלצו לחשוב פעמיים לפני שהם מטילים רפש, שקרים והשמצות.
לפני 17 שנים. 19 בספטמבר 2006 בשעה 6:34
