העיפו את הבן שלי מהגיבוש של היחידה. הוא מאוכזב קשות, ורואה בזה כישלון אישי צורב, וחוסר מצויינות. לאחר שיחה ארוכה, איתו בו הסברתי לו שמחפשים טיפוס מאד מסויים, ואין בזה חוסר מצויינות כלל וכלל. אמרתי לו, שהוא בא לשם אחרי הכנה של חצי שנה, של מאמץ מאד חריג. הוא בא לשם לנצח, ולא ראה שום אפשרות להכשל. הוא נתן שם את כל מה שיש לו, וזה המון. היה מצויין בתפישתו, טוב מרוב החברים שלצידו. עדיין, כנראה מקבץ התכונות שאותו מחפשים לא נמצא בו, ואין בכך כדי לפגוע במצויינותו. אמרתי לו, שהוא יודע, שאני לא חוסך שיבטי ממנו כאשר הוא לא מצטיין, וכעת הריני להבטיח לו, שאני רואה בו מצויין, ושואף למצויינות, ואפילו גאה בו עד כלות. הוא ענה שהוא יודע, שאם הייתי חושב אחרת הייתי אומר לו. הוא נרגע, וכרגע עם חברה שלו, שמנחמת אותו טוב ממני. שיהיה לה בהצלחה.
עדיין, חזי נפוח מגאווה, על בני בכורי, שמצטיין לו ככה. שלא מוותר, גם כשקשה, ושואף למצויינות. מלח הארץ. אני גאה להיות אבא לבן כזה, כל כך גאה, שעומדות דמעות בעיני מההתרגשות.
לפני 17 שנים. 19 בספטמבר 2006 בשעה 18:39
