הנוף בסוואנה שלי

נוסע במהירות מאד נמוכה. ככה מרגיש לי נכון. ניצב מולי הר גבוה, יכול לרוץ ולעלות על ההר, בדרכי המהירה. בחרתי בשביל שמקיף את ההר מסביב, פעמים רבות. יש בשביל הזה מהמורות רבות, וההר גבוה נורא. יש הרבה פינות קסומות, שגורמות לפוסע במעלה ההר, לשבת בהם, כדי לנוח מהטיפוס. לעצור רגע, לשבת על זרי הדפנה של השגי גובה. לשערך את הגובה שנותר, ואת בחירת המשעול הנכון להמשך הטיפוס במעלה ההר.
כך פסעתי לי במעלה ההר, לא תמיד בטוח לגמרי בדרכי. אך בכל נקודת זמן, בודק את הבחירה שלי בזהירות. מביט במראה, הרבה מביט. מקבל שיקופים באומץ מהסביבה. זו דרך חתחתים הדרך הזו. לא בגלל שהבחירה שלי רעה חלילה. אלא מפני שהדרך קשה להתמסרות אצל אישה כזו עוצמתית. אישה שגדלה על שליטה עצמית, על אחריות בלעדית לקורות אותה. על לא להוריד את הכתפיים ולו אף לרגע. תמיד ניצבת עם גב זקוף, תמיד בשליטה, תמיד חזקה, ואף פעם לא נכנעת.
אסור בכלל להכניע, אסור בכלל לשבור, אסור להרוס, את יצירת המופת הזו, שיצרו חייה עד כה. צריך מאד בעדינות, לאט לאט. לתת לה לתת את עצמה, מבלי לשבור כלום בדרך. יש תהליכים שמה בדרך, הם עוסקים ברגשות, בתובנות. צריך ים של סבלנות לתת לה להבשיל איתם. לעשות שימוש רב בבלמים כשמתדרדרים בירידה. ממש לאט, ממש בעדינות. דווקא בגלל העוצמה הזו, שצריך לתעל אותה לכיוון מסויים.
הכוח נמצא אצלה בכלל, והיא זו, שעל ידי קיזוזים עדינים בדרך, שאני מנהיג, תגיע בעצמה למקום אליו אני שואף. זה טוב לה, זה טוב לי, זה טוב לנו, המקום הזה. אבל צריך כל הזמן לחכות שתהייה בשלה, להמשך הדרך. בעמל רב מאד, עצרתי את המהירות הזו, ולימדתי אותה להתקדם לאט, ואפילו לבקש את זה. זה חדש ועצום ההשג הזה. זה מקום רך ופגיע, המקום הזה.
אבל אני עדין שמה, רוב הזמן. לעיתים, כשאני מוצא לנכון, אני יוזם קפיצות בהתקדמות, וקורע לה את הלב מבית החזה בלי הרדמה. זו היא מכתיבה את הקצב בכלל, אבל היא לא באמת מבינה, מה הקצב שהיא מבקשת. אני צריך להבין ממנה, מה הקצב האיטי שלה שהיא מבקשת ולהענות לו.
עכשיו באמת, מתחילים ליסוע. עכשיו קיבלתי צ'ק קטן, חתום, ועם כיסוי. ולאט לאט, נשתרך בדרכנו, בדרכי, אל הפיסגה הנכספת.

תודה על המתנה הגדולה והעצומה שנתת לי, אישה מהירה. אותך במתנה. ארוזה בסרט, ובעטיפת מתנה. היום בערב, יום הולדתך, ערב ראש השנה, הזמנת אותי לארוחת ערב שאת מבשלת, אצלך בבית, את ואני, לחגוג את החג, את יום ההולדת, את המתנה הגדולה שקיבלתי. אני חווה אותך פה, מרכינה ראש, בגאווה, זקופה, מלאת עוצמה, רותמת אותה לטובת יחסינו. משלבים את שני מנועי הטורבו שלנו, עם אוחז בהגה יחיד, מצרפים את המנועים שלנו, לנסיעה הרמונית ושקטה, למחוז חפצינו. שהרי בעצם, שנינו רוצים להגיע לאותו מקום בכלל.

במקומות אחרים, שם, את תובילי. כי שם את מכירה את הדרך טוב ממני. שם יש לי המון ללמוד ממך. שם אני אהיה תלמיד, שלך. אבוא בהכנעה, עם ראשי מורכן, לקבל את מרותך, את הדרכתך. כי זו הדרך הכי טובה ללמוד. ככה ממעוף הנשר, וקצת אפילו מהטיול המשותף שלנו עד כה בסוואנה, יש לי ים של המון רב ועצום ללמוד ממך, ואני מאד רוצה.

אבל פה, שם, במקום הזה של בדסם, של התמסרות, של שליטה, של רגשות עצומים ורבים, שם אני המורה, כי אחרת אין שיעור בכלל. שם את תלמידה, ומקבל אותך רק עם ראש מורכן, אן שממילא לא באת ללמוד. ברי לי שיקפוץ לך הראש מדי פעם. אני אהיה סבלני. אוריד לך אותו בעדינות, ולפעמים גם פחות.

זה לא פשוט המסע הזה. ואני לא לגמרי יודע איך לנווט אותו. ביחד, נשלב כוחות, של שנינו. והם עצומים ורבים. ביחד נשכיל למצוא את דרכינו לשמה.

ושוב, תודה לך אישה מדהימה, על המתנה הגדולה והעצומה הזו.

שיהיה לנו ים של הצלחה.
ואתם......
תחזיקו לנו אצבעות בבקשה. כי הדרך ארוכה ומפותלת.