היא שואלת אותי שאלות קשות. נוקבות.היא לא אמורה לשאול אותי בכלל שאלות. נקודה. בטח שלא נוקבות. המצלמה מולי קולטת כל ניואנס בפַנים שלי. ואני מודעת לזה. אני מנסה לא לנשוך את הבפנים של השפתיים ועונה על שאלה שלא נשאלה. משהו רוטט בקדימה של המכנס ואני מבינה שקיבלתי הפוגה בלתי מתוכננת. מבורכת.
אני מוציאה את הנייד מהכיס ואומרת להיא בפנים חתומות שיש לי בעיה שמחייבת פתרון. היא תמתין. היא חייבת להמתין. ליל חמישי האחרון הביא איתו בעיות לא צפויות. והריקושטים מתחילים לנשור. היה כמעט שקט של כמעט כמה שעות אחרי חצות כשל' הפציעה בלי תכנון. ועל רקע של גלים חזקים וצעקות עמומות של שיכורים היא מצליחה לדמוע. בדיוק בגלל כל הסיבות הנכונות.
אני חוזרת אל ההווה ואל ההיא שבסך הכל אמורה לנסות למפות חלקים ממני, בעיקר חיצוניים. היא כמו לא מקשיבה והאוזניים שלה דרוכות. אני מבינה שאין לי עניין לכסות שום דבר.
"בטח שאני לא אהיה ברורה" אני מטיחה בה. היא משתתקת. אני מציעה לה יום אחר להמשיך. בלית ברירה היא מסכימה. אני יודעת שהשאלות שלה יהדהדו בי מספיק זמן כדי למצוא פתרון. ולא בשביל תשובות.
בשביל חיים. בעיקר.
ל' נכנסה לחיים שלי בהפתעה גמורה. היו רגעים שקראתי לה מתנה. כבר במילים הראשונות שהחלפתי איתה הבנתי שיש מתנות שלא מגיעות עם פתק החלפה. וטוב שככה. כבר אין משמעות לסממנים חיצוניים כשכל הביפנוכו עולה על גדותיו.
אני רעבה אליה.
קצת אחרי שאיחרתי כהוגן למסיבת יום הולדת של נסיכת הלילה האהובה, היא תייעץ לי על סיגריה באוויר ירושלמי קריר לתת ללב קצת לנוח. אני מסכימה איתה. באותו הרגע. ורק. כי עד של' חוזרת לשבש לילה שאמור להיות רגוע. אני כבר יודעת איך זה הולך להיגמר. היא תהיה פעורה בין הידיים שלי, כשכל ביס ממני בה ישאיר מרווח נשימה לעוד כמה ימים. היא תהיה בדיוק ההפך ממה שהיא הייתה בשיחה הראשונה. היא תתחנן לכאוב אותי. תתחנן. היא תבקש בקול נמוך מדי שאני אשאיר אותי עליה. היא תבקש לחזור חזרה לחיים שלה עם זכרונות שצרובים היטב על העור שלה.
אני גם אשאיר אותה ככה. מדממת גם מבפנים.
ואז, אני בטח אבין בחיוך מרוח אוזן לאוזן שיש פעמים בחיים שאושר הוא מעבר למילים.
נשים, הו נשים.
***
#לקח_להמשך_החיים : אל תכניסי ווניליים לחיים של כאב. העונג ביכולת שלהם לכאוב אותך הוא עצום מדי.
שיהיה שבוע מענג.
ממש.
