ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני 3 שנים. חמישי, 11 באוגוסט 2016, בשעה 16:12

בסמסטר הקודם, הראשון שלי באוניברסיטה, למדתי קורס בשם "מבוא לפסיכולוגיה". בקורס הזה פחות או יותר דוחפים לנו חלקים קצרים מכל התואר בשביל שנקבל "טעימה" ממנו.
כשהגענו לנושא הפסיכולוגיה ההתפתחותית, דיברנו על איך אדם מתפתח פסיכולוגית מהרגע של הלידה. היה איזה עניין שהמרצה נגעה בו שפשוט נחקק בזכרוני, בעיקר כי היא התחילה לדבר עליו בגלל שאלה שנשאלה על איך זה רלוונטי לחיינו כבוגרים.
היא התחילה לדבר על על מונח בשם "היקשרות" בו יש מצב בריא שהתינוק נקשר לאימא (או לבן אדם הראשי שמטפל בו, אני אקרא לזה אמא בשביל לא לסבך) רגשית אבל גם לא בלחץ כשהיא לא בסביבה. זאת אומרת שהוא מאוזן.
זה מתרחש בהינתן ואמא שלו ענתה על כל צרכיו, במיוחד הרגשיים. ואם היא לא, אז נוצרים שני מצבים של היקשרות לא בטוחה- או התנגדות או הימנעות.


הימנעות היא מצב שבו התינוק מרגיש שהוא נפגע כל כך עד מצב שהוא מכחיש שיש לו צרכים בשביל שלא יפגע יותר והוא אדיש לאימא.
ויש התנגדות, שזה כשהאמא ממלאת חלקית את הצרכים של התינוק. שזה מה שבדר"כ קורה, כי המצב הראשון נוצר ע"י אמא ממש מזניחה פושעת.
ההתנגדות יכולה להיווצר בגלל שאותה אמא גם בן אדם, ויש פעמים שהיא עסוקה, במצב רוח ירוד, או סתם לא מודעת אז היא עונה חלקית לתינוק ומה שנוצר זה שתינוק מבין שמגיע לו משהו אבל הוא לא מקבל אותו עד הסוף, אז הוא דורש שהאמא שתהיה איתו אבל ברגע שהיא איתו, בגלל שזה מזכיר לו שהיא לא ענתה על צרכיו, הוא מתחיל להיות אגרסיבי כלפיה ויש ביניהם כמו יחסי אהבה-שנאה כזו.
שנייה לאחר שהמרצה סיימה את ההסבר הזה מישהו שאל אותה איך זה רלוונטי לחיינו כבוגרים.


היא ענתה את המובן מאליו, שההורים הם החיים החברתיים של התינוק או בעצם, בעיניו, אפילו האנשים היחידים שקיימים בעולם וכל מה שהם עושים הופך לאמת אבסולוטית, בשלב הזה התינוק מתפתח שכלית מהר מידע חדש נטמע בשכלו בקלות ואם זה המסר שהוא קלט מהעולם הוא ישליך אותו על שאר האנשים שהוא יכיר בהמשך.
נגיד כשהוא ילך לגן, הוא יתנהג באותו אופן כי הוא פוחד שידחו אותו, ואז באופן אירוני ידחו אותו כי זאת התנהגות לא סימפטית והדחייה רק מחזקת את אותה התנהגות, והילד יכול להיכנס למעגל של "פחד מדחיה- דחיה-פחד מדחיה" לאורך השנים עד שהוא מבוגר ועד שכבר יהיה קשה להשתחרר מזה.
אני מתארת לעצמי שזה לא חייב לקרות רק כשאתה תינוק אלא בכל שלב שאתה הרגשת בגידה מצד מישהו שסמכת עליו, אמנם נכון שכלל שהגיל יורד ואין לך חוויות חיוביות קודמות אז ההשפעה חזקה יותר.


בנוסף, היא אמרה שאדם הוא יצור חברתי, ואנשים שמסתגרים משקרים לעצמם, שהם הדחיקו את הרצונות שלהם כלכך עמוק שהם בעצמם משוכנעים שטוב להם ככה.
וזה גרם לי לחשוב כל כך הרבה, כי זה מה שקרה לי בתקופה האחרונה או בעצם כל החיים, אבל עכשיו ממש. אנשים פגעו בי, אני כל הילדות שלי חוויתי דחיות חברתיות עד מצב שגם כשאני רוצה להתחבר למישהו אין לי כוח לזה.

אלא אם כן יש לו אינטלגנציה רגשית והוא ממלא את הצרכים האגוצנטרים שלי בין אם הוא מכיל אותי או שהוא נתמך בי ואז אני מרגישה שיש בי תועלת.


פעמים רבות נשאלתי למה אני לא נעזרת במישהו כשרע לי, העניין הוא שאני לא מודעת לזה שרע לי. אני יודעת שכלית שהמצב לא משהו, אבל משהו בי מסרב להודות בזה כי אם אני אודה בזה אם גם אהיה מודעת לרע ויכאב לי וגם אף אחד לא יעזור לי, או לפחות זה מה שלמדתי שיקרה.
זה משהו שאגב לא הייתי מודעת אליו, זה בא באוטומט כמו שזה בא לתינוק באוטומט לפני שהוא בכלל מסוגל לחשוב על משהו.


לאחרונה הגעתי למצב שכל מה שרציתי זה שקט. פשוט שקט. התרחקתי מאנשים, אני מקבלת מהם הודעות ואני מסננת ולא כי אני כלבה אלא כי אין לי כוח. יש בי אשכרה עייפות כזו כשאני מתחילה להקליד את ההודעה ואני לא רוצה שהם יגיעו למצב שהם ירצו להיפגש איתי כי זה יפר את השקט שלי ואז אני כן יצא כלבה אם אני אדחה פגישות פעם אחר פעם.
אבל מנגד יש לי פחד לאבד אותם, ואם אני לא רואה שקיבלתי הודעה גם אם אני הולכת "לסנן" אותם, אז אני נלחצת. לעזאזל, בדיוק כמו התינוק הזה!
אני מנסה להילחם בזה, אני משתדלת כן להוציא את החרא הזה ממני ולחזור לתפקד ולתת לאנשים את המענה הראוי. אבל זה קשה.
וכשאני חושבת על זה, המחשבה מאחורי זה היא כנראה זה שאף אחד לא יהיה מסוגל להכיל את התקפי החרדה שלי.
כן, "בורכתי" בפרעת פאניקה בגיל 16 וחצי.
(אם תרצו, אכתוב על כך פוסט בנפרד.)
כשאני חושבת על זה יותר לעומק, לאחרונה כל מי שסמכתי עליו ואמרתי לו שיש לי את הפרעה הזו, או שסתם קיבלתי התקף מולו כי המחלה הזאת לא שואלת אותי מתי להופיע (ואני שקטה במצבים האלו, ככה שלא הלחצתי אף אחד) , עשה את עצמו מכיל אבל יום למחרת ניתק קשר.


פאק, כשאני חושבת על זה יותר עכשיו, התקופה שהתחלתי להסגר ככה זה אחרי שמישהו לא רק נעלם לי אחר כך אלא גם התנהג אליי מגעיל.
וכנראה שאני משליכה את זה עכשיו על אנשים לא קשורים, מהפחד להיפגע שוב ואז אני נפגעת יותר כי הם בסופו של דבר מרימים ידיים ממני והבדידות רק מחזקת את הפחד.
ממש אותו מעגל של "פחד מדחיה- דחיה- פחד מדחיה".


אין לי מושג למה כתבתי את זה, אבל זה עזר לי לארגן את המחשבות ונראה לי שאולי זה גם רלוונטי פה לחלקכם כי אני לא האדם הראשון שאיבד אמון בסביבה. 

אבל למרות ה"נאום" הארוך שעשיתי כאן, אני מאמינה שאני אצא מזה בקרוב כי עכשיו יש לי יותר מודעות לעניין.

sam2010 - את כותבת יפה, ואינטרוספקציה יכולה להיות דבר מבורך.
רק הזהרי מיתר אבחנה עצמית (יכול להיות נפוץ בתחום שלך).
:)
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - לא איבחנתי, פשוט חשבתי על תיאורית ההיקשרות בהקשר של החיים שלי.
לפני 3 שנים
עציץ​(מתחלף){משוייך} - הרבה מה להגיב
מעט רצון שזה יגיע לאוזניים שלא שלך
אכתוב מתישהו בקרוב בפרטי
חילחלת לי לתמציות...
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - אחכה בסבלנות :)
לפני 3 שנים
Dr Strangelove - יש נטיה כזו למי שלומד פסיכולוגיה לחשוב שהוא מטורף
ולמי שלומד רפואה לחשוב שהוא חולה
ולמי שלומד מדעים לחשוב שהוא חכם

במרבית המקרים, הם טועים.

את בן אדם מיוחד, אבל אל תתיאשי, יש אנשים שיכולים להכיל אותך
ואלה שלא, תרחמי עליהם, הם מפסידים אותך
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - מתארת לעצמי שלמי שבאמת אכפת יצליח להתקרב אליי למרות החומות שאני לעיתים מסתגרת מאחוריהן.
לפני 3 שנים
Dr Strangelove - בדיוק
לפני 3 שנים
דממה ניצחת - כתבת את דם ליבך כאן

כתיבה היא לפעמים מרגיעה ומשחררת יותר מכל שיחה אחרת
לאבד אמון בסביבה הקרובה או בכלל זה משהו שמגיע מפגיעה לא קלה בלשון המעטה
לפני 3 שנים
בטטה 247 - אם לא היינו נפגעים לא היינו מתחזקים
וככל שנופלים חזק יותר כך ההגנות שלנו חזקות יותר כדי לשמור על עצמינו
אין במה להתבייש בזה אבל מצד שני אותן הגנות יכולות להרוס את חייך.
אל תתני לזה לקרות כל מי שפוגע בך לא שווה אותך ומי שירצה אותך ובאמת יאהב אותך יקבל אותך כמו שאת על מעלותייך ומגרעותייך וכמו שאת תקבלי את שלו.
לפני 3 שנים
mipster{המלכה קהלת} - אין לי הרבה ניסיון החיים, אז סביר שאני טועה.
זה טוב לשחרר ולכתוב את זה או לספר למישהו כמו בסיפר "יגון" שכנתב על ידי צ'כוב.
אנחנו אנושיים, צריך להוציא את הכאב שלנו בצורה כלשהי. כמו שכתוב פה, אנשים הם יצור חברתי.
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י