כל אחד מאיתנו, מגיע עם מטענים, מהעבר. אנחנו נושאים אותם עימנו, הם מרכיבים את עצם קיומנו. אנחנו בעצם, במידה רבה, תוצר של עברנו. זה בסדר שכך, עובדה שצריך להשלים איתה.
ישנם אנשים כאלה, שכל כך מחוברים לעברם, שלא מצליחים לעשות הפרדה בין העבר, להווה. מבחינתם, ההווה, הוא שיקוף מלא בזמן אמת, של העבר. למעשה, מעין Replay של העבר בהווה. הם כל כך מחוברים לעבר הזה, שהוא ממלא אותם עד כדי כך, שאין מקום להווה להיווצר. פשוט כל ההווה תפוס ומלא על ידי העבר הזה.
פעם הכרתי מישהי, ובעת שקיימנו סקס, כל משך האקט, דיברה ואמרה לי, איך אני נע במיטה, מתנהג ונראה, כמו האקס חבר שלה. אמרה שאני כל כך מזכיר לה אותו, שקשה לה עם זה. האמת שלא פגשתי את אותו בר מזל, ולכן איני יכול לומר מה מידת הצדק שהיתה בדבריה. האמת עוד יותר, שזה לא כל כך עניין אותי בכלל.
אני סבור, שאי היכולת, לנתק את העבר מההווה, פשוט מנציחה את העבר באיזה אופן, וגורמת לו לחזור על עצמו, בדיוק די נמרץ. אפילו אם הוא ההווה בכלל. כל כך שכך, שלמרות שהדמויות מתחלפות מולנו, ובעלות שונות בולטת, המציאות מהעבר, חוזרת על עצמה.
תגיד מספיק פעמים, משהו. תחזור עליו כל פעם מחדש, בגירסאות שונות. בסוף תמצא את עצמך מאמין בו. קוראים לזה אוטו-סוגסטיה. השאלה הנשאלת, בשילוב הבוצי, של העבר בהווה, האם יש בכך טעם חיובי כלשהו בכלל. שהרי ברור, שהעבר הפך להיות כזה, מפאת חוסר שביעות הרצון שלנו ממנו.
כל הדיון האינטלקטואלי פילוסופי משהו, מביא אותי לחשוב, שטוב יהיה לו לאדם, להצליח למדר באופן מוצלח משהו, את העבר מההווה. להצליח לעצור את חוויות העבר, מלפלוש באופן מוגזם להווה. שהרי אחרת, אותו אדם, ימצא עצמו, חי את העבר שלו, כל פעם מחדש, מבלי יכולת להשתחרר ממנו כלל ועיקר. מעין מסע בזמן תקול כזה, שבו יש שריטה בתקליט, וכל פעם חיים מחדש, את שקרה, שוב ושוב, בדיוק מעורר אימה.
לפני 17 שנים. 28 בספטמבר 2006 בשעה 23:29
