לפני 17 שנים. 3 באוקטובר 2006 בשעה 21:42
התפתחות מפתיעה בסיפור העלילה. לא צפויה מבחינתי בכלל. האמת שכל כך מפתיעה אותי, שזבובים ממלאים את פי העומד לו פעור בתדהמה לא תאומן.
תודה לך מהירה. תודה על חודש שהיינו יחד. על זמנים קסומים. על רגשות מפעפעים, על התרומה האנושית שלך לי, כאדם שאת, נעלה בעיני. אישיות שאני מעריץ. אישה עוצמתית משיכמה ומעלה, מכל העם.
צר לי, שדרכינו לא צלחו יחדיו. אני מרים ידיים. נכנע.
מאחל לך ים של הצלחה. בכל אשר תפני.
חיבוק אחרון גדול, עם ים של כאב בליבי.
כפי שאמרתי לך, אחרי תקופת צינון קצרה, אשמח שנהיה חברים. פשוט כואב לי מדי עכשיו. תכף אתגבר על הכאב. שהרי אני מתורגל, לצערי.
