לפני הרבה מאד שנים, התחלתי לכתוב ספר פילוסופיה על תובנות החיים שלי. נתתי לאישתי דאז, שאני מאד מעריך את דעתה, לקרוא את שכתבתי. היא קראה, ועשתה פרצוף כזה, בעדינות האופיינית לה. לשאלתי אמרה, שלא כל כך אוהבת את הספר. אני מאד כעסתי עליה, במיוחד לאור העובדה שאני כל כך מעריך את דעתה. התגובה שלה, סירסה אותי מלהמשיך לכתוב את הספר.
היום יצא לי לחשוב על הספר ההוא. היום אני מבין, שהספר, כמו גם דברים אחרים שאני כותב, גם היום, נכתבים ממקום די פלצני. מביא אותי לחשוב, למה בעצם יש לי צורך לכתוב ממקום פלצני. ממקום כזה שמתיימר לדעת הרבה.
הספר, דאז, נקרא, ארמונו של מלך הצ'יטות. עוסק במה צריך לעשות אדם, שרוצה להגיע למקום הנשגב, של מלך הצ'יטות. איזו פלצנות..... פיכס.
בכל מקרה, בחרתי להביא פרק אחד משמה. פרק שעוסק בסדקים.
על הסדקים
במשך כל חיי, עוסק אני, בבניית אני מאמין ותובנות על החיים שיאפשרו לי למצות את חיי המוקצבים לי, ללא ידיעה ברורה כלשהי מהם. סבור אני שבדרכי זו התקדמתי בצורה משביעת רצון ולעיתים אפילו נח אני על זרי הדפנה של הישגי עד כה. לדוגמא עצם תחילתו של ספרי זה מילא אותי תחושות הנאה וריגוש רבות. ולפתע סדק ראשון פרץ מנקודה לא מוגדרת בקיר הבניין, ומתקדם במהירות לאורך הקיר. מחלחל בקיר העבה, כמעט חומה, ומקרקש אותה כאילו הייתה גיליון נייר דק, כאילו לא נבנתה חומה זו עם מחשבה תחילה. כאילו לא הושקעו בחומה זו מאמצים אדירים בבנייתה. כאילו חומה זו טיוטא ראשונית היא לבניין עתידי שמהותו עדיין לא ברורה עד תום.
ממצולות כאבי צועק, צורח אני, שהרי בבנייתו של האני מאמין שלי הושקעה תמצית אישיותי, מרץ לא נדלה ואנרגיות לא ייאמנו. והנה, אני, המתיימר לכתוב ספר על החיים, על האני מאמין המוצק שלכאורה זכיתי בו בעמל רב, עוצר מהסס, באמיתותם של הרעיונות אותם אני משרבט בספר שממנו אנשים יוכלו לצאת נשכרים. איך אני מעז לכתוב בנחרצות שכזו ספר, איך יש לי את החוצפה לעמוד נכוחה מול קוראי ולומר להם זאת האמת ? אמנם מדגיש אני ללא הרף, שיש בלתה אמיתות אחרות. אך אני עצמי עומד משמים במדבר החיים וקירותיי פרוצים, סדוקים כולם. איך אוכל להמשיך ולכתוב על אמיתות שבאמתחתי, דברים שכרגע אין אני יודע מה מצבם, האם הסדק הבא ינפץ אותם לרסיסים ? ואם כן איך אוכל לספר עליהם לכם בביטחון שכזה ?
אתמול, שוחחתי עם חברי. נתתי לו לראשונה לקרוא את שכתבתי עד כה. תגובתו היא שהפרתה אותי להמשיך ולכתוב. הוא אמר שזוהי אפילו לא התחלתו של הספר אותו כנראה אני עתיד לכתוב וייתכן אפילו שכל מה שכתבתי עד כה לא ייכלל בספרי זה לכשיצא לאור. אמר גם שההתחלה הייתה שוטפת ומעניינת ולאחר מכן ניכרת עצירות בכתיבה, כתיבה לא שוטפת. בכל זאת בעיות של מנוע לא מיומן.
ברגע זה, ובהמשך, הגיעה אלי ההארה שהתלבטויות אלו, עצירות זו, מענינו של הקורא. חלק מהסיפור. לא הסיפור של איך כותבים ספר, אלא הסיפור של הישגי התובנות והדרך אליהם. הרי הדרך להגיע לאותן תובנות רצופה משברים ונפילת חומות התובנה. כל זה חלק מהעניין המורכב והעדין כל כך. ספרי עוסק בחיים, זה חלק מהם. ספר יומרני על אמיתות מוצקות אין לו מקום בנושאים שכאלה, הלבטים שבהם אני היום הם הם העניין וחלק מההתפתחות ולכן מוצא אני טעם רב לכלול אותם בספרי, ולשתף אותך הקורא ואותי הכותב בבניית תמונה יותר שלמה בעצם הכללתם. פתאום מוצא אני טעם רב לכתוב על הבלבול והמצוקה שתקפה אותי לאחרונה ובכך טעם רב להמשך הכתיבה על מצוקה זו שנקלעתי אליה. שהרי מצוקה זו הנה מהחשובה שבתובנות. יומרני היה מצידי במחשבתי הראשונית לכתוב ספר מוצק על אמיתות נחרצות. מבוכה זו הנה תובנה עצומה בחשיבותה ואי הכללתה בספר הייתה חטא לעצם רעיונותיי.
עכשיו, לאחר ששיתפתי אותך הקורא, בעובר עלי. ניקיתי את השולחן להמשך. המשך שכולל גם מצוקות וסדקים. המשך שמכיר בלגיטימיות של הכאב וחוסר השלמות במה שעלול או עשוי אני לשרבט על הדפים הלבנים והצחורים תחילה, של ספר זה.
לפני 17 שנים. 5 באוקטובר 2006 בשעה 8:34
