סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אל תקחו את השם הזה ברצינות

וגם לא את הבלוג הזה
לפני 7 שנים. 23 בספטמבר 2016 בשעה 2:45

פסיכו

היה לי אישיו עם עצמי מאז שהייתי ביסודי.

 

ההורים לא היו משהו. העזרה שלהם הסתכמה ב:

1) לדאוג שיהיה אוכל.

2) לכעוס עליי ולהזכיר לי ללמוד אם הציונים לא היו טובים.

 

הם אהבו לצרוח זה על זה וגם עלי אם הייתה אי הסכמה כלשהי. אי אפשר היה כמעט לדבר אתם, הבועה שהם היו בה הייתה עבה מדי.

הייתי שקטה, חרדתית- ומקור להצקות מילדים. בעיקר על המראה: הבגדים המאוד פשוטים שלי, והשיער הלא מטופח שלי. מיותר לציין שההורים לא עזרו.

לכן למדתי לתעב את עצמי יותר ויותר, אבל להדחיק את זה. לא הסתכלתי במראה. הזנחתי את עצמי. אמרתי לעצמי ולעולם שזה לא מעניין אותי. טומבוי עד הסוף. ברור שזה גם זה לא עזר.

ועם הזמן כשהתבגרתי יותר, התחלתי להדחיק גם את המיניות שלי.

לא מול עצמי, אבל כן מול הסביבה. מבחינת כולם אין לי חשק מיני. או איבר מין. אני שונאת שנוגעים בי. משהו מיני בי? אין מצב.

 

סאדו

ובאופן (ממש לא) אירוני, פנטזיות הסאדו שלי היו הפוכות מהגישה שהייתה לי במציאות, מאז ומתמיד.

במקום דגש על הנאה מהתאכזרות והשפלה כללית "התפתחתי" לפנטזיות מיניות יותר. שם המיניות שלי (כמו כל רצון אחר שלי) הייתה הדבר הכי חשוב בעולם. ולא שמה זין על אחרים. חובה להכיר במיניות שלי ולהעריץ אותה. רוב הפנטזיות שלי היו על שליטה מכפייה, במיוחד בהתחלה.

אלמנט הכפייה היה חשוב כי לא היה לי הגיוני שדברים יכולים להיות גם מרצון. בפנטזיות היה חייב לא להותיר לנשלט ברירה. הידיעה שאפגע בנשלט פיזית ונפשית אבל הוא עדיין יהיה חייב להישאר ולרצות אותי ממש הייתה כיפית ומרגיעה.

רק הרבה יותר מאוחר התחלתי להכיר נשלטים. והפנטזיות שלי כלפיהם היו שונות ויותר מציאותיות. אני לעולם לא אהיה מסוגלת ליהנות מהרעיון שאני אכפה משהו על בן הזוג הנשלט- דרך אלימות טהורה במקום הסכמה.

 

אומץ

וגדלתי. התחלתי יותר ויותר להיות פתוחה וכנה- להביע את עצמי ואת מה שאני רוצה ולא לפחד, גם בחיי היום יום.

וזה עדיין קורה, כל הזמן. אני לא תמיד מצליחה, אבל מנסה כמה שיותר להסתכל לשדים שלי בעיניים.

צעד, צעד. בהדרגה או בבום.

 

שמתי לב היום איך אני עדיין רחוקה משם- אבל זה טוב.

כי כל פעם שאני שמה לב, אני כועסת.

וכשאני כועסת אני מנתבת את זה לרצון לשנות ונהיית אמיצה יותר.

 

ובשקל:

חיים פעם אחת. קלישאה כל כך, כל כך נכונה.

מכה בתורה - כתבת מקסים ונכון אהבתי
במיוחד את המשפט הזה ואני מצטט
"אני לא תמיד מצליחה, אבל מנסה כמה שיותר להסתכל לשדיים שלי בעיניים.
צעד, צעד. בהדרגה או בכוס."
ובאמת חיים פעם אחת
לפני 7 שנים
Hauntress​(שולטת) - בדקתי מייד את הפוסט וצחקתי בקול :)
לפני 7 שנים
מכה בתורה - וזאת הכותרת החמישית לצחוק בקול (חשבתי אולי שהמשקפיים שלי לא היו בסדר... אבל לפי התגובה שלך הם בסדר גמור)
לפני 7 שנים
ArchAngel​(שולטת) - וואו.
קודם כל- כל הכבוד על הכנות. לא פשוט להודות בכל כך הרבה דברים שיכולים להיתפס כ"שליליים" מול פורום מלא באנשים.
כחובבת אינטרוספקציות מושבעת, לא יכולתי שלא לקרוא את הדברים שלך ולא לחשוב איפה זה נוגע נוגע אלי.

אכן יש בנינו הרבה נקודות דמיון. בחלק של הפסיכו גם אני הייתי בת להורים שהיו מאוד עסוקים וחזרו עם מתחים הביתה, לפחות בילדותי המוקדמת.
הייתי ילדה שקטה עד סוף החטיבה וזה גרר איתו הצקות מילדים.
הייתי חרדתית בילדות המוקדמת ודיכאונית מתחילת גיל ההתבגרות כתוצאה מאירועים אלו בחיי (ועוד כמה דברים). עד מצב שבו התחלתי טיפולים פסיכולוגיים ואף פסיכיאטרים בתקופות האלו.
טוםבוי פשוט הייתי מאז ומעולם בלי קשר לכלום, זאת פשוט אני. כנ"ל לגבי החשיבות שלי למראה ליצונית שהוא אפסי.
לגבי הקטע של הסאדו-
נמשכתי לזה מאז ומעולם ואני זוכרת איך אלמנטים של זה במחשבותיי עוד בגן באופן תמים.
בחטיבה, עם תחילת גיל ההתבגרות, הדבר נעשה מיני יותר ודומיננטית במחשבותיי. בשילוב עם ההצקות בבית ספר והעובדה שאני אדם שאוהב לחיות בתוך המחשבות שלו, החשיבה שלי בנושא הגיעה למצבים מאוד אלימים.
כתוצאה מכך ומהאגוצנטריות המופרסמת של גיל ההתבגרות בה המתבגר הטיפוסי חושב שהוא מקרה ייחודי וקיצוני- הייתי בטוחה שאני פשוט אגדל להיות איזה רוצחת סדרתית או משהו ואפילו התגאתי בזה כי זה הביא לי אשלייה של שליטה.
(יש לציין שבפועל, לא פגעתי באיש מעולם).
זה פסק ברגע שבגיל 15 נכנסתי לאיזה אתר של צ'אטים בחו"ל ודברתי עם מישהו שהציג עצמו כנשלט ואז במשך תקופה ראיתי שבדס"מ זה קשר שיכול להיות קשר מאוד רגשי ועדין ולא לסתור את קטע השליטה.
אני גם נכנסתי לתקופה רגועה יותר בחיים שלי כי עברתי לתיכון שבו הכרתי חברים ואפילו היה לי מעמד חברתי מאוד גבוה ומוערך בבית ספר.
אז מתוך היציבות הזו למדתי לייצב גם את החשיבה על בדס"מ שתתאים לעולם הריאלי ואפילו הפכתי אותו למשהו מעצים מאוד שדואג לצד הנשלט כמו לילד שלי (כתבתי דוגמאות רבות לכך בכל רחבי הכלוב).
בגיל 16 כשהתנסתי עם בני זוג זה כבר היה בשל והגיע ממקום מאוד נעים ובריא.
ובקטע של האומץ- מאדם שהיה שקט וניסה לרצות את כולם הפכתי למישהי שמביעה את עצמה ורצונותיה כמו שהם. כן, יש פעמים שדפוסים מהילדות עולים אבל אני משתדלת להסתכל להם בעיניים ולהתקדם הלאה.

תודה לך על הפוסט החשוב הזה!
לפני 7 שנים
Hauntress​(שולטת) - ותודה רבה מאוד גם לך, על התגובה!
שמחה לדעת שיש אנשים כמוני- באמת הסאדו דומה מאוד אצל שתינו. גם לי יש זכרונות מהגן, וגם לי הייתה תקופת "רוצחת סדרתית", בה פחדתי מאוד שזה בעצם מה שמתפתח בי.
ברצינות חששתי שאני בודדה באתר בחזית זו :)
לפני 7 שנים
Ronnie sm​(שולט) - מרגש.
לפני 7 שנים
מעוך​(נשלט) - ברכות על הכינוי החדש ואני חייב להגיד וואו איזה פוסט, בהחלט וואו ושאפו על זה שתיארת ופירטת את כל זה.... לא קל להגיע למצב של פתיחות מספקת כדי לספר ככה את הסיפור שלך.

לגבי הקטע של הסאדו, אצלי אישית התחילו המחשבות בנוגע לזה בגן ולא ידעתי שזה מיני או לא מיני אבל לא נעשה כלום בנידון כי ממש ממש התביישתי, בכללי.
בחטיבה ובתיכון כשכבר קלטתי שאלה דברים מיניים - לא עשיתי כלום בנידון כי התביישתי בקטע של להיפתח בנוגע לזה אל בחורות, לא היה לי מושג איך אפילו להגיד משפט פשוט כמו "אני אוהב סאדו רגליים והשפלות" ולמרות שרציתי את זה מ-א-ו-ד זה לא קרה פשוט....
בגיל 18 הגעתי לכלוב.... טאם טאם טאםםםםםם (חחחח סתם לא)
בצבא כבר קיבלתי יותר ביטחון ואמרתי לחברה שלי באותה תקופה... אם להגיד את האמת... אני כבר לא זוכר מה אמרתי לה באותו יום וזה פשוט התחיל לזרום חחחח
מראה כמה שדים שמפריעים לנו באותו רגע יכולים להיעלם בשניה...

פירסמת פוסט מדהים פשוט, ככה או ככה.
לפני 7 שנים
Hauntress​(שולטת) - תודה רבה :)
ונכון, מדי פעם יוצא שהשדים באמת נעלמים ברגע.
לפני 7 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י