שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. שישי, 23 בספטמבר 2016, בשעה 18:22

בהשארת הפוסט של Hauntress, ודמיון רב שיש בין מה שהיא מתארת למה שעבר עלי, חשבתי לעשות פוסט כזה משלי.

הפסיכו:
כמוה גם אני הייתי בת להורים שהיו מאוד עסוקים וחזרו עם מתחים הביתה, לפחות בילדותי המוקדמת.
אני בת יחידה, לא היו עוד ילדים במשפחתי, גם לא במורחבת (עד שלא הגעתי לגיל שמונה ודודה שלי אימצה תאומות, אבל הן היו בנות שנה אז לא ממש יכולתי לתקשר איתן)
ככה שגדלתי מסביב למבוגרים והתחומי עניין שלי היו כשלהם. הייתי ילדה שקטה עם תחומי עניין שלא בהכרח דיברו לילדים ואך נתפסו בעיניהם כהתנשאות במידה ודיברתי עליהם בפניהם. נושאים כמו אקטואליה, היסטוריה וצדק חברתי.
עם ילדים לא מצאתי שפה משותפת, יכולתי לשחק עם חלקם אבל לא הבנתי אותם עד הסוף כי ההשקפה שלי הייתה שונה, דומה יותר לזו של המבוגרים.
למשל בתקופה בה כולם אמרו "איכס בנות" ו"איכס בנים" לא הצטרפתי להמולה. לא ראיתי שום הגיון בלהחרים את הידידים שלי הבודדים שהיו לי, רק כי הם היו בנים.
היה לי כיף איתם, כטוםבוי היו לנו את את אותם הצעצועים, משחקים ואפילו לבוש. לא הבנתי למה אני צריכה לוותר על זה רק כי מישהו קבע חוק טיפשי. עוד אז סלדתי ממוסכמות חברתיות חסרות בסיס רציונלי.
נסיתי להסביר לאחרים שאין טעם לדחות מישהו בגלל מינו, אבל כולם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח.
עם מבוגרים כן מצאתי שפה משותפת, אני זוכרת לאורך כל הילדות שלי איך אנשים שהיו גדולים פי 2, פי 3 ואף פי 4 מהגיל שלי פשוט היו בשוק כששמעו אותי מתנסחת באופן שהיה טבעי לי.
על אף שהשיחות בנינו יכלו לזרום, הם מעולם לא יכולו לי בי חברה שווה להם אלא ילדה קטנה רק כי הייתי נמוכה מהם ואי אלו הורמונים עוד לא השתחחרו אצלי בכמויות ושינו את מראה גופי לזה של בוגרת כמוהם. חוץ מזה- היה בנינו תיאום מלא.
אבל אני לא משאימה אותם, זאת הנורמה. ומי שמסתובב עם ילדים שהם לא שלו, יכול להיות מתוייג כפדופיל ולא הייתה בכוונתי להרוס למישהו את החיים. 

מצאתי את עצמי בודדה ונדחת משני הכיוונים. פציתי על כך עם עולם פנימי עשיר.
העולם הפנימי העשיר שלי לא יכל להגן עלי מהרוע האופניי לילדים שלא מקבלים את השונה מהם. התחילו להציק לי ולעשות עלי חרמות מהסיבות הכי דפוקות כמו בגלל שאני העדפתי לשחק עם בנים, בגלל שאני לא עשיתי חרם על ילדים אחרים רק בגלל המראה החיצוני שלהם, בגלל שאני לא השתתפתי ברכילויות, בגלל שלא לבשתי מותגים, בגלל שהיו לי תחומי עניין "מתנשאים" כביכול. זה לא משנה ממה זה התחיל, מה שמשנה זה שאתה קם בבוקר ואתה נאלץ להתמודד עם גלי שנאה ללא צנזורה וללא רסן שאופייניות לילדים. במשך שעות, על בסיס יומי.
והכי גרוע זה שהרגשתי בגידה מהמבוגרים שהתחברתי אליהם, המורים בבית ספר וההורים לא נחלצו לעזרתי. אמרו לי שזה "גיל כזה" ושעליי להתנהג כמו כולם.
כלומר לוותר על כל טיפת אינטלגנציה שקיימת בי ולצעוק "יש מכות" כמו השאר כשהרביצו לאיזה ילד רק כי הוא היה שמן או משהו כזה.  זה שנשארתי נאמנה לעקרונות לא גרם לזה להיות קל יותר, כתוצאה מדחייה חברתית וספיגה של זלזול על בסיס יום-יומי התחלתי לפתח הפרעות נפשיות מקטגוריית הפרעות החרדת והדיכאון.

אף אדם נורמלי לא יכל היה לעבור את מה שאני עברתי מבלי שהייתה נסדקת לו הנפש, אבל את מי אתם חושבים שתייגו כבעייתית? אותי.
סבתי, האישה שהייתה האמא השנייה שלי, היחידה שהגנה עליי בכל החרא הזה. נפטרה כשהייתי בת 8 ואם עד אז עוד יכולתי לספוג הכל כי ידעתי שאחר כך אני יכולה לחזור הביתה ולדבר עם מישהו שאכפת לו- פה כבר לא יכולתי יותר כי בעיניי נשארתי ממש לבד בעולם.
אז מי אתם חושבים שלקחה כדורים בגיל 8? אני שסירבה להצטרף ללינצ'ים או הילדים שיזמו אותם? עוד בגידה קשה שחוויתי מהמבוגרים שסמכתי עליהם, האנשים היחידים שחשבתי שיש לי איתם שפה משותפת בעולם הזה. החוסר צדק הכאיב לי בכל איבר בגוף. והכאב הפנימי הזה הפך לסלידה מהעולם שאכזב אותי כל כך וזה השאיר בי צלקות נפשיות לא קלות ויכולות חברתיות שלא התפתחו עד הסוף.

הסאדו:

נמשכתי לבדס"מ מאז ומעולם. עוד לפני שידעתי מה זה בדס"מ. עוד לפני שחוויתי איזו שהיא "פגיעה" שאפשר לייחס אותה למשיכה הזו.
לא היה אז אינטרנט, לא הייתה אז פתיחות במדיה בנושא ככה שלא ספגתי מידע לזה מאיזה גורם חיצוני.
אני זוכרת איך כל עניין הספאנקינג חירמן אותי ברמות. אני לא ידעתי מה זה "חירמן" בגיל הגן אבל הרגשתי עוד אז איזו הרגשה נעימה כזו בין הרגליים ולא הבנתי למה.
מעולם לא הרביצו לי בבית, מעולם לא נחשפתי לאלימות פיזית כלפי ילד אחר מהוריו, זכורה לי רק פעם אחת בה הייתי אצל ידיד וסבא שלו איים עליו שהוא ישלוף עליו חגורה אם הוא לא יסדר עכשיו את החדר ואני בלב שלי נורא רציתי שהידיד לא יסדר ושזה יקרה, על אף שמצד שני לא רציתי שמישהו באמת יפגע. 
אני זוכרת איך אהבתי לחפש מילים שקשורות לשליטה במילון ואיך לקרוא את ההגדרות שלהן ריגש אותי ברמה לא יתוארת. כל פעם שהיה בסרט אנימציה איזה איזכור לספאנקינג, אפילו סתם איזה פליק קטן שנעשה ברוח שטות, אני התרגשתי ממנו נורא ואם זה היה בקלטת ואף אחד לא ראה, אהבתי לחזור על זה בלופים.
ככל שאני חושבת על כך לעומק ואני לא מגלה איזה רגע שבו עברתי איזו התנייה קלאסית להתרגשות מינית מדברים כאלו, אני מתחילה לחשוב שאולי נולדתי ככה.
בגיל ההתבגרות, כאשר ההורמני המין מתחילים "לשתולל" ויש עיסוק במיניות ובמין השני, אני הייתי מבולבלת. כשבנות עשו "שיחת בנות" וציחקקו באושר על פנטזיות של נשיקה והתמזמזות עם החתיך של השכבה, אני לא הבנתי מה מעניין בזה. ידעתי שאני אוהבת בנים, לא הייתה לי משיכה לבנות, אבל אהבתי בנים אחרת ממה שהן אהבו.
אם אני ראיתי מישהו שמוצא חן בעיניי, אני הייתי חושבת על איך הייתי רוצה להתעסק עם התחת שלו מבפנים ומבחוץ, איך הייתי רוצה שהוא יהיה כנוע לי. לא רציתי שהוא יהיה "החתיך המניאק" של השכבה, אלא שהוא עדין, חמוד ביישן ומתמסר.
אני רציתי להבין למה אני כזו, למה מחשבה על התמזמזות ונילית לא מזיזה לי והמחשבה על שליטה מעיפה לי את הראש עד השמיים.
והתחלתי לחפש מילים שקשורות לשליטה בגוגל, הגעתי כמובן לפורנו ובין היתר הגעתי לאתרים שונים שהראו לי שיש לזה קהילה, שאני לא ההזויה היחידה, שיש איפה שהוא עוד בנות שחושבות כמוני ושקיימים בנים שרוצים להתמסר לבנות כמוני. מצאתי את ההגדרה שלי והייתי מאושרת מכך.
אבל אחרי תקופה מסויימת אני שנאתי את זה. שנאתי להיות חריגה, שנאתי להיות מוקפת בונילים מכל כיוון ולשחק את עצמי חלק מהם. שנאתי להשתתף בשיעורי חינוך מיני שהמורה אמרה בהם ש"מותר לשאול הכל" וסתמתי את הפה כי זה טאבו, שנאתי להיות עדה או נוכחת "בשיחת בנות" ולעשות את עצמי מחייכת ומתלהבת כשמישהי מספרת על איזה חוויה ונילית שהיא עברה.  שנאתי את העובדה שהדלת תהיה בפני חסומה עד גיל 18 לעולם שבו הרגשתי בבית (אני יודעת שזה מוצדק, אני מדברת ברמה הרגשית הלא רציונלית), ושגם אם יש בני נוער בדס"מים כמוני ספק אם אני אכיר אותם בשלב זה כי אין פלטפורמה להיכרות כזו בגיל הזה. שנאתי את העובדה שאני לא יכולה לדבר עם אף אחד על מה שעובר עלי מבלי שיחשבו שיצאתי מדעתי.
שנאתי את הכל ואת כולם, בנוסף לזה התחיל כלפיי חרם נוסף בגיל החטיבה, מה שהגביר את השנאה שלי לעולם והפנטזיות הבדס"מיות שהתחילו כרכות הפכו לאלימות בצורה מזעזעת כפיצוי על חוסר השליטה שהרגשתי בחיים שלי. עדיף שאני לא אחזור עליהם פה מרוב שאני מתביישת שהגעתי לשפל כזה. אבל בזמנו אני התגאתי בה, אני חשבתי שתצא ממני איזה רוצחת סדרתית, ואהבתי את זה. אהבתי את זה כי זה נתן לי אשלייה של כוח אינסופי. העולם החיצוני שלי היה ריק ומילאתי את הפנימי בצורה הכי חולנית שיש.
אך חשוב לי לציין שבפעול, מעולם לא פגעתי באף אחד, גם אם הייתה לי את ההזדמנות.
בגיל 15 הגעתי לאיזשהו צ'אט באתר בחו"ל, התחלתי להתכתב עם בחור אחד שהציג עצמו כנשלט ומתוך הקשר הוירטואלי הקצר בנינו גליתי שבדס"מ יכול להיות ההפך ממה שראיתי בפרונו, ויכול להיות מכבד, נעים ואנושי וזה איזן אותי.
בנוסף בגיל הזה עליתי לתיכון ושם כבר קיבלו אותי, לא היה בי צורך להתבצר במחשבות יותר ולהחזיק בדברים שיתנו לי אשלייה של שליטה. הייתי דמות נורא דומיננטית בתיכון, ברמה שכל הבית ספר והמורים ידעו מי אני והעריכו אותי. יזמתי מלא פעולות וכולם הקשיבו למה שאני אמרתי. בכוח שלי מעולם לא השתמשתי בשביל לעשות חרמות או בשביל לתפוס טרמפים על קשיים. אני דווקא דאגתי ליישב סכסוכים בין נערים, דיברתי עם נערים שראיתי שהם דחויים ועודדתי אותם להשתתף בפעילויות חברתיות שהתרחשו והשתקתי את מי שלעג להם.
הדבר הזה התחיל לבוא לידיי ביטוי גם בפנטזיות הבדס"מיות שלי. אם הגעת לשורה הזו, כנראה שאתם מהעוקבים האדוקים של הפוסטים שלי ואתם בטח רואים איך אני מתייחסת לשליטה ממקום מעצים, ממקום דואג, אוהב, אמהי. אני לא מחפשת להיות ביצ'ית, אפילו לא בתור משחק תפקידים. יש לי סגנון שליטה יחודיי ומאוד נחמד ואני שמחה שהוא התגבש באופן הזה. 
בגיל 16 התחלתי להתנסות פיזית עם בני זוג שהיו לי וזה הגיע ממקום בריא וכיפי לכולם.
בנוסף, הפסקתי להתבייש במי שאני, ובואו נגיד שהחל מגיל 15 כולם יודעים שאני בקטע של בדס"מ. וכן, זה כולל גם משפחה.
אני לא מכריזה על זה בקולי קולות אבל גם לא מסתירה את זה. אני אדבר על כך בחופשיות כאשר הנושא יעלה ואספר על עצמי למי ששואל אותי בקונטקס המתאים ובהתאם לקרבה שלו אלי (למשל לאמא שלי יש מושג כללי, לחברים קרובים מושג רחב יותר).
כשספרתי התגובות התחלקו לשתיים: או שקיבלו אותי, או שאמרו "תמיד ידעתי".
זה קצת מכניס לשוק, בעיקר כזה מגיע מההורים שלך. אמא שלי אמרה שהיא ידעה שאני כזו מאז הגן (איך?!) אבל באופן כללי זה שימח לדעת אותי שמי שהיה צריך קיבל אותי מאז ומעולם.

לסיכום:
אני לא אשקר ולא אגיד שעכשיו אני חיה כמו ב"סוף טוב- הכל טוב". יש לי את הקשיים שלי, יש לי את הצלקות שלי מהעבר, יש לי אתגרים חדשים שאני צריכה להתמודד איתם בהווה. יש פעמים שבהם אני שונאת את העולם, אבל מנגד אני ממשיכה לא לאבד תקווה בו כי הבנתי שהוא לא שחור או לבן.
השקפת העולם שלי כן התאזנה והפכה לבריאה יותר בנוגע לבדס"מ ובנוגע לעולם הכללי ובעיקר בנוגע לעצמי וזה הופך המצב שלי להרבה יותר טוב, אפילו לממש מצויין ביחס למה שהיה בילדות שלי.
מאדם שהיה שקט ושלמד שעדיף לו לוותר ולא להביע את עצמו הפכתי למישהי שמביעה את עצמה ורצונותיה כמו שהם. שיודעת לשים גבולות לאנשים שפוגעים בי באסרטיביות.
למדתי לראות את הטוב באנשים, למדתי איך לקדם את עצמי, לדעת לא לשים זין על הרבה דברים ובמקום רק לתלונן על חוסר צדק ורוע אני גם עושה מעשים על מנת להפוך את העולם לצודק יותר וטוב יותר, לפחות בסביבה שלי. אני משתדלת לעשות טוב במקום להתבצר בעמדה כועסת, כי הבנתי שלהתעצבן כל הזמן לא באמת מביא שינוי. זאת אחלה פריקה רגשית שאני חייבת אותה לפעמים אבל אני לא מאפשרת לה להיות הדבר היחיד שאני עושה כל היום. 
וכן, יש פעמים שדפוסים דפוקים מהילדות עולים אבל אני משתדלת להסתכל להם בעיניים ולהתקדם הלאה, ועצם העובדה שאני מודעת להם ומשתדלת להתמודד איתם. אני לא חושבת שזה קושי שהם עוד קיימים, אלא חוזק כי אני יכולה להתמודד איתם בכל זאת.


אם הייתי נדרשת לענות על השאלה "אם הייתה לי אופציה ללחוץ על כפתור ולעבור ילדות 'נורמלית' האם הייתי עושה זאת?" היה לי מאוד קשה לענות על השאלה הזו,
הרי מי לא רוצה חיים קלים נטולי דאגות? אבל מצד שאני זה לא היה הופך אותי לאדם המודע שאני כיום. אני מאמינה שהכל התרחש לטובה.
דווקא בגלל שהייתי במקומות אפלים למדתי לצמוח מהם וזאת זכות לא קטנה, הפכתי הרבה קשיים שלי ליכולות הכי טובות שיש לי.
ובשלב הזה אני מאמינה שיש לי מה לתרום לעולם הזה ואני משתמשת בידע שרכשתי על מנת לעשות זאת.
מהנקודה הזו אפשר רק לעלות, רק אם אני אעז יותר.


אחתום את הפוסט הזה עם ציטוט של ד"ר קרל גוסטב יונג:
"אני לא מה שקרה לי, אני מה שאני בוחר להפוך אליו".

בן אנוש - את תמיד מרשימה אותי בעומק שלך ובמודעות שלך על עצמך....זה מראה על חוכמה אדירה!
לפני שנתיים
2ndLife - מקסים :)
לפני שנתיים
עציץ​(מתחלף){משוייך} - שמח שבחרת לקחת את הכוח שלך למקום של יצירה. האובייס יהיה להרס..
לפני שנתיים
דום ארוס​(שולט){ההרמון} - פוסט מקסים. הכנות שלך מקסימה גם היא.
שבת שלום מתוקה }{
לפני שנתיים
מענג דומיננטית - כהרגלך וכיכולתיך המיוחדות, כתיבתך מעוררת מחשבה והשראה.
לפני שנתיים
אשת לפידות n​(שולטת) - אנחנו כל יום בוחרים להיות מי שנבחר,ידעת לבחור למרות הקושי,מה שדורש תעצומות נפש,אני נלחמת למען אנשים כמוך,לראות שאפשר תמיד להביט אחרת,אבל הכוח תמיד חייב לבוא משני צדדים,הדדי
לפני שנתיים
אשת לפידות n​(שולטת) - דבר שני הפכת קושי שלך,להעצמה של האחר,ולדעתי זה הדבר הכי מדהים באנושיות,להיות מודל עבור האחר,ולהעניק אהבת חינם.תאהבי את עצמך קודם על זה.
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י