צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. ראשון, 2 באוקטובר 2016, בשעה 21:13

כנראה שסוף הסמסטר עושה לי טוב, היצרתיות שבי פורחת.
יצא לי סיפור בדסמ"י באווירה דיי רומנטית. ככה אני מתארת יום בזוגיות האידיאלית שלי הכוללת מגורים משותפים.
חצי כתיבה הייתי בסטלה בגלל מיגרנה.
קבלו זאת כמתנה ממני לקראת השנה החדשה :)
------

התעוררתי למשמע השעון המעורר שלך.
אתה בדר"כ נוהג לכבות אותו מיד עם צלצולו הראשון על מנת שלא אתעורר. אתה נוהג לקום בזריזות ובזהירות מן המיטה על מנת לא להפריע לשנתי והולך להכין לשנינו ארוחת בוקר. ככה זה מאז שעברנו לגור ביחד, יזמת זאת בעצמך וזה כבר נהפך להרגל. הרגל שאתה נהנה לבצע על אף שאין בו צורך ממשי, אתה פשוט אוהב לראות איך על שפתיי נפרס חיוך ובוקע מתוכן צמד המילים: "ילד טוב" לפני שהן חותמות לך את הלחי בנשיקה.
אבל הפעם, הפעם הנחת לשעון המעורר להמשיך לצלצל ולעצמך להמשיך לשכב לישון.
פקחתי עיניי והתעוררתי אל תוך האירוע הלא אופייני הזה. גיששתי במהירות עם ידיי את הדרך אל השעון המאורר על השידה וכביתי את המכשיר המפיק מתוכו צליל רובוטי מעצבן. הותרתי את החדר שקט, ועם השקט הזה התחלתי לשים לב לפרטים מסביבי.
שמתי לב שאנו לא רק הולכים לישון בתנוחת כפיות, כאשר אני "הכפית הגדולה" שעוטפת אותך אלא גם נשארים צמודים בה במהלך הלילה.
אני הרגשתי איך ישבנך נלחץ אל עבר מפשעתי ונזכרתי למה החלטנו לישון בתנוחה הזו מלכתחילה.
אתה אוהב להרגיש עטוף ומוגן ואני אוהבת להעניק לך תחושה זו ולהרגיש אותך ואת הישבן היפה הזה קרוב לגופי בכל עת אפשרית. זאת הסיבה שגם לא מיהרתי לצאת מן הסיטואציה השלווה שנוצרה ולהפר אותה על ידי שאלת שאלות. רציתי לנצור את הרגע הזה. רגע של שקט, רגע שלי ושלך.

אבל למציאות יש דרישות משלה ולתואר בפסיכולוגיה יש לוח זמנים שיש לעמוד בו. את הזמן לא ניתן להמשיך להשהות לנצח.
אני מתחילה ללטף אותך, להעביר יד במורד החזה שלך ומאחורה אל עבר הישבן ולתפוס אותו יחסית בחוזקה על מנת להעיר אותך. אני מרגישה בכך שאתה מתחיל להתעורר, שומעת את קולות הפיהוק הבוקעים ממך ורואה את ניסיונות ההתמתחות.
אתה מסתובב אליי, מסתכל עליי בעיניים חצי סגורות ומניח ראש על כתפי.
"אני לא מרגיש טוב" את אומר ישר בקול צרוד המסתנן מבין שפתייך.
אני נושקת למצחך כמו לשל ילד קטן שבא לאמו על מנת שתנחמו. המצח בהחלט חם יחסית.
"תן לי לטפל בך" אני אומרת ומלטפת את ראשך עד שאתה פותח בעדינות את עינייך ומתחיל להביט בי.
"בוא לאכול" אני מכריזה ומקימה אותך מהמיטה ביחד איתי.

לבושים בטריינינג דומה ובחולצות בצבע שונה אנחנו ניגשים למטבח. אני לוקחת יוזמה ומחליטה להכין ארוחת בוקר.
אם אפשר יהיה לקרוא למה שאני אכין ארוחת בוקר, אתה הרי השף של הבית.
אני בקושי זוכרת איך להכין חביתה מבלי לשרוף את המטבח קליל אבל זה יספיק על מנת להשביע אותי ואת הילדון החולה שלי.
זה מה שהכנתי והגשתי. אני מתחילה לאכול במהירות, הרי שנותרה לי רק עוד חצי שעה לצאת מן הבית בטרם אאחר.
סיימת מהר ואני רואה שאתה ממשיך לנבור בעייפות בצלחת מבלי להכניס דבר לפה.
"בוא, אני אאכיל אותך" אני אומרת ולוקחת את המזלג, מרימה חלקים מן החביתה."פה גדול" אני אומרת ורואה איך אתה מציית ופותח אותו כילד קטן המחכה להזנה.
לאחר מספר פעמים שכאלו אני רואה איך אתה מחייך. אתה אוהב להיות הילד הקטן שלי, להרגיש שאני דואגת לך. אתה יודע שהדאגה הזו לא באה לידי ביטוי רק בפינוקים אלא גם בהצבת גבולות שהותירו אותך לא פעם עומד בפינה עם תחתונים מופשלים וישבן בוער, אך אתה תמיד זוכר שהחיבוק לא מאחר להגיע לאחר שהעונש מסתיים.
"אני חושב שאני אשאר היום בבית" אתה אומר בקול עייף בשנייה שסיימתי להאכיל אותך.
"לך למיטה" אני אומרת לך.
בדר"כ כשאני אומרת דבר כזה אתה יודע שאני לא אאחר לבוא להצטרף, אאסוף אותך אל זרועותיי ונתמזג ביחד. בין אם בשינה או בין אם בחדירה שלי עמוק לתוך הישבן הזה שמאז שעברנו לגור ביחד לא נשאר סגור או לבן למשך יותר מחצי יממה. במהלך היום, בהחלט ניתן היה להרגיש בשאריות חומר סיכה נוטפות מתוכו ובסימנים קלים המעטרים אותו.
רק בבוקר, לאחר כשמונה שעות שינה, הוא מופיע כלוח חלק שבהמשך היום אני מקשקשת עליו בעונג לב.
לפעמים אפילו מיד לאחר ארוחת הבוקר אם יש זמן. אוהבת אני להרגיש את עצמי בין רגלייך המפוסקות, את גופנו מתחככים זה בזו, לשמוע אותך גונח, להרגיש את היד שלי מתעייפת מהפלקות של דרבון לישבנך, בטרם יצאתי ללימודים. אני יודעת שזה הדדי, הרי אתה לא מפסיק לשלוח בווסטצפ במהלך היום הודעות בהן מפורט איך אתה חושב עליי בכל פעם שאתה נדרש להתיישב בעבודה, איך אתה רוצה לחזור כבר הביתה ולהתיישב עליי במקום על הכיסא, להסתכל לי בעיניים וללחוש שרק איתי אתה יכול להרגיש מלא ולא רק במובן האנאלי. 

אך כל ההרפתקאות האלו לא יקרו כרגע, כרגע אתה נכנס למיטה כמו ילד טוב שצריך לחכות לאימא שתחזור מהסידורים.
אני הולכת לעשות דברים של גדולים בזמן שאתה שוכב שם נטול מעש ודאגות. אני נכנסת לחדר השינה בשביל לכסות אותך בשמיכה היטב ולתת לך נשיקת פרידה בטרם אני אלך לדרכי.
נרדמת כמעט מיד, כאילו שהנשיקה שלי הייתה אישור לו חיכית על מנת לצאת למסע אל תוך ארץ החלומות. נרדמת לארבע שעות והתעוררת לאחר מכן רענן יותר.
לאחר דקות ארוכות של התהפכות מצד אחד של המיטה לצידה השני, אתה מבין שהולך להיות לך מאוד משעמם עד השעה 18:00.
השעון מראה כרגע על 12:00. אתה מרגיש שהיום הזה הולך להיות ריק, לפחות עד הערב.
אם ביום רגיל אתה יכול לטשטש מעט את הגעגוע בכך שאתה מסיח את דעתך בעבודה, כעת אתה נאלץ להתמודד איתו כפי שהוא.
אתה מנסה לחזור לישון על מנת שהזמן יעבור מהר, אך זה קשה בלי הנשיקה שאתה רגיל לקבל לפני ההירדמות. עכשיו אתה בטוח בזה שזה הוא לא רק אישור סימבולי להירדמות אלא כנראה משהו ממשי שלא ניתן להירדם בלעדיו.
אתה קם ומרגיש איך חלל החדר ריק, אתה מרגיש את הריק בלב ולא יכול שלא להרגיש גם את הריק בתחת.
אבל אתה יודע שאסור. רק לי מותר לגעת שם, רק לי מותר למלא את האזור הזה, רק לי יש שליטה על העונג שאתה מפיק ממנו.
העונש על נגיעה באזור ללא אישור הוא מינימום 20 הצלפות בפי הטבעת ואתה מכיר את העונש היטב כי כבר חווית אותו פעם בעבר. החור הקטן שלך מתחיל להתווכץ בעת אתה נזכר בחוויה, כי אמנם הפקת ממנה עונג רגשי כי אהבת את תחושת חוסר האונים הנלוות אליה, אבל היא יותר מכאיבה מאשר מענגת אותך ולכן אתה משתדל להימנע מחזרתה בשנית.

אתה מחליט להפסיק לחשוב רק על עצמך ולעשות משהו שיגרום לי לחייך, אתה לובש את החוטיני השחור החדש שלך. הזה שקנית רק לפני שבוע והפתעת איתו אותי. הוא נותן לישבן שלך מראה כל כך מזמין שדפקתי אותך אפילו יותר חזק באותו ערב.
בעת שאתה לובש אותו אתה נזכר איך הערב הזה התנהל ותחושה של צמרמורת נעימה עוברת בגופך.
במהרה אתה נכנס לחדר האמבטיה ומצלם סלפי סקסי עבורי ושולח לי אותו מיד.
אני יושבת לי בהרצאה על אישיות, עוד פעם פרויד מוזכר עם מודל האישיות הפסיכו-סקסואלי המפורסם שלו, עוד פעם השלב האנאלי עולה ונידון בחלל האולם, כאילו שהמרצה עושה לי דווקא. אני מתחילה לעוף על כנפי הדימיון אל עבר אותו ערב בדיוק שעובר בראשך כעת ורטט של הטלפון קוטע את מחשבותיי.
אני פותחת אותו ורואה בדיוק את אשר פינטזתי אליו. איזה תיאום יש בנינו, זה לא יאמן.
אבל רגע, זה אומר שאתה פתאום לא חולה? "חכה כשאגיע הביתה" אני מגיבה לך ללא שום סמיילי חביב.
קריאת ההודעה הזו ממלאת אותך במתח.
האם אני מתכוונת למשהו טוב? האם למשהו רע? הרי לא קבעתי שום חוק שאוסר לך ללבוש חוטיני בלי אישור... אז אולי זה בסדר? אם כך, למה ההודעה רצינית?

לפני שהמחשבות יאכלו אותך אתה מחליט לצפות בטלווזיה על מנת להסיח את דעתך עד בואי.
הזמן אכן עובר מהר. לפתע אתה שומע את רשרוש המפתחות בדלת ויודע שהוא מבשר על בואי, אתה ממהר להופיע בפתח הדלת לקראתי, החוטיני עוד עלייך. שכחת אפילו להתלבש בכל הזמן הזה.
אתה מקבל נשיקת שלום שגורמת לך לשכוח לרגע מכל העניין שהלך בווסטצאפ, אולי דווקא אהבתי את הרעיון?
"אז אתה ממש חולה אני רואה..." אני מגיבה לך בציניות "בוא נראה עד כמה".
אתה מסתכל עלי מבולבל, לא יודע מה אני מתכננת אך סומך שזה לא יפגע בך.
"גש לחדר האמבטיה, תוציא משם מד-חום ותחזור הנה" אני אומרת לך בעודי מניחה את החפצים שלי בצד.
אתה חוזר מהר עם המד-חום בידך.
אתה מכיר את התנוחה שבה אני יושבת, אתה יודע שאתה צריך לרכון מעל ברכיי בעוד שניות ספורות. אבל מה קשור המד-חום?
אתה מקבל הוראה להוריד את החוטיני ולהתמקם מעל ברכיי ועושה זאת, ואז אני מכריזה "אז היום קיבלת טיפול כמו ילד קטן, אתה יודע איך מודדים חום לילד קטן?" זה גורם לך להתווכץ. רצית להרגיש משהו בתוך ישבנך, אך זה היה הדבר האחרון שצפית שיכנס לשם.
"בטוסיק" אתה עונה כמו הילד הקטן והמושפל שאתה מרגיש שאתה עומד להיות בדקות הבאות.
"תפתח את עצמך" אתה מקבל הוראה ושולח את ידייך את עבר פלחי ישבנך ופותח אותם לרווחה, מרגיש חשוף ופגיע.
המד-חום מתחיל להיכנס בעדינות לתוכך "ועכשיו תסגור" אני אומרת כאשר הוא בפנים ואתה מרפה את אחיזתך.
אני מתחילה ללטף את גבך, עכשיו נותר לך רק לחכות עד שהמד-חום ישמיע צפצוף. אתה לא אוהב השקט שנוצר וזה ממלא אותך במתח. מה יקרה לאחר המדידה? איזה עונש הרווחת לעצמך הפעם?
המד-חום מצפצף לבסוף ואני שולפת אותו במהירות "36.5, חולה אתה ממש לא" אני מודיעה.
"אבל הייתי חולה בבוקר, גברתי" אתה עונה בהתגוננות.
"כל כך חולה שנהיה לך חשק להתלבש כמו זונה? ככה מתנהג ילדון חמוד או שרמוטה?" אני שואלת באופן שמאוד מגרה את שנינו.
אתה אוהב להיות השרמוטה שלי, לגנוח עבורי כמו שחקנית פורנו מיוחמת, להתלבש כמו זונה קטנה עם חוטיני צמוד. מנגד, אתה אוהב להיות הילדון הקטן והתמים שלי. זה שצריך חיבוק ונשיקה מאמא, זה שצריך האכלה בכפית, יד מחנכת וכעת גם מד-חום לתוך התחת. אתה נהנה משני הקטבים האלו ושניהם מספקים אותי ואותך במידה שווה.
"את הבוקר התחלת כילד, אבל מהרגע שהחלטת להתנהג כמו שרמוטה, אתה לא מותיר לי ברירה".
אני מורידה אותך מברכיי אל עבר הרצפה והולכת לחדר השינה.

אתה יודע שכשאתה נכנס לתפקיד "השרמוטה" אתה חייב להיות מפוסק, להיות בהיכון שאני אתחיל להשתעשע לך באחד הפתחים. זה יכול להיות הפה, זה יכול להיות התחת. הבחירה בידי.
אני חוזרת עם הסטרפאון עלי ואתה בטוח שעכשיו בטח נעשה אהבה כמו שאנחנו רגילים בבקרים.
אתה משתדל להרים עוד את הישבן לכיווני בשביל לגרות אותי ולהראות לי כמה הוא רעב, אבל אתה חוטף ספאנק חזק בתגובה.
"לא, אתה לא תקבל אותו לאן שאתה רוצה כל כך בקלות" אני מסבירה לך "אתה כל היום ישבת מול הטלוויזיה, עכשיו תורי" אני אומרת ומדליקה את פלייסטיישן.
אני מתיישבת ודוחפת לך את הראש אל עבר הסטרפאון "תמצוץ" אתה מקבל פקודה וניגש למשימה.
אני באותו הזמן משחקת לי, יד שמאל שלי לסירוגין נוגעת בראשך על מנת ללטף אותך כפרס או לדחוף אותך וליצור חנק רגעי על מנת לדרבן אותך למצוץ טוב יותר, בעוד היד הימנית תמיד נשארת על השלט.
אבל אתה רוצה מעבר, אתה רוצה לזכות בכל תשומת הלב שלי. בדיוק כמו ילד.
אתה מתחנן לתשומת לב, אך אתה יודע שאסור לך לבטא זאת מילולית כרגע ולכן אתה מנסה לעשות טריקים חדשים עם הפה והגרון, העיקר שאני אפנה מבט אלייך בתקווה שהפעם לא אסיט.
ואני? אני מרגישה בפעילות האינטנסיבית הזו שהולכת בין רגליי, אני לא באמת מסוגלת להתרכז במשחק במאת האחוזים אלא הקשב שלי מתחלק לשניים- למה שאעשה לך בעוד דקות ספורות ולמשחק עצמו.

"קום" אני מכריזה לבסוף. אתה שמח שסוף סוף תקבל תשומת לב, אבל האם זאת הולכת להיות אחת כואבת?
אני מורידה את הסטרפאון ומוציאה מהכיס משהו שקניתי לפני שחזרתי הביתה, משהו קטן שאתה תחילה לא מזהה.
אני נותנת לך להחזיק בו, לנסות לחקור ולהבין לבד. בדיוק כמו ילד שמגלה את העולם. אתה מעביר את הצעצוע החדש בין ידייך ואתה יודע שהמטרה שלו היא לא קישוט הבית, על אף שמחוברים לו פעמונים... למה קשורים הפעמונים? אתה ממשיך לחקור אותו ואתה מגלה שאלו צמד מצבטים. לצבוט איתם מה בדיוק?
"החלטת כל היום לא לזוז" אני קוטעת את חקירתך "אני רוצה לראות עד כמה אתה באמת מסוגל לא לזוז"
"גברתי, את הולכת לקשור אותי ולהשאיר אותי לבד?" אתה שואל בתקווה שלא.
"אני הולכת לעשות משהו יותר מתוחכם" אני מסבירה לך "משהו הרבה יותר מורכב עבורך מסתם קשירה".
אני לוקחת עם ידי הימנית את צמד המצבטים מידייך ועם השמאלית אני מתחילה לגשש בין פטמותייך.
האזור הזה מעולם לא זכה לתשומת לב מיוחדת, בטח שלא לעונש. מידיי פעם אהבתי לתפוס בו או לראות אותך משחק איתו בזמן שאתה רוכב עלי, אך לא מעבר.
אני מצמידה את המצבט הראשון על פטמתך הימנית, אומרת לך לקחת נשימה עמוקה ואז אני סוגרת את המצבט עליה. הדבר גורם לך לפלוט אנחת כאב מבין שפתייך שאתה כה מנסה לנשוך, הרי שאתה מנסה לספוג כאב בשבילי. אני מלטפת את האזור, מניחה עליו נשיקה קטנה כפרס על השתדלות ואז עוברת לפטמה השמאלית והיא זוכה לאותו טיפול ונפלטות אותן תגובות מתוכך.
אני מסתכלת על פנייך, אני רואה שאתה מחייך על אף הסידור החדש והלא מוכר הזה ואני מקבלת זאת כאור ירוק להמשיך הלאה.

"לך אל הספה ותעמוד עליה על ארבע" אני פוקדת עלייך ואתה עושה זאת. בעודך הולך, הפעמונים על המצבטים מפיקים צלילים. אתה מרגיש כמו חתלתול מחמד עם קולר פעמון קלאסי. החתלתול הקטן שלי.
לאחר שאתה מתמקם בתנוחה שביקשתי אני מתחילה להסביר לך על תיכנוניי: "כאשר אתה זז אפילו מילימטר, הפעמונים מפיקים צלילים. המטרה שלך כרגע היא לדאוג שהפעמונים לא יפיקו צליל, כלומר לא לזוז אפילו מעט אחרת תזכה בעונש נוסף. הרבה יותר מורכב מקשירה רגילה שכן מדובר בקשירה מנטלית: פיזית אתה יכול לזוז אך מנטלית אתה מעדיף שלא ומגייס כוחות רבים לכך שלא" לקראת סוף ההסבר אתה שומע את החגורה נשלפת ממכנסיי. אתה יכול רק לשמוע אותה, שכן אם תפנה את הראש לכיווני הפעמונים יחלו לצלצל והתגובה לא תאחר להגיע.
החגורה מנוחת על ישבנך ואתה יכול רק להרגיש אותה, כי גם במקרה זה, אם תסיט מבטך, הפעמונים יצלצלו.
מסכת ההצלפות מתחילה לה, אתה לא יודע מתי היא תגמר הרי שלא ציינתי שום מספר, אתה לא יודע כמה עלייך להחזיק מעמד- כל מה שאתה יודע זה שאתה צריך לספור, להודות ורצוי מאוד לא לזוז כי גם את העונש לכך וחומרתו אתה לא יודע.
כאשר אנחנו מגיעים להצלפה ה 25, נשמע צלצול פעמון. אתה מתמלא במתח וממהר להתנצל על כך.
"בכל פעם שהפעמון יצלצל, אתה מזכה את עצמך ב 5 הצלפות בין רגלייך" אני מגלה לך את התעלומה.
בעונש על כך שזזת, להשתדל לא לזוז יהיה קשה אף יותר, כי מדובר באזור רגיש בהרבה.
אתה מקבל פקודה לפתוח את רגלייך לרווחה. מיד אתה מרגיש את החגורה אל נגד אשכייך, אתה לוקח נשימה עמוקה ומשתדל כל כך שלא לזוז, אתה מנסה להתרכז בספירה במקום בכאב ואתה מצליח. אני רואה כמה אתה משתדל אז אני מלטפת את ראשך כפרס.
אנחנו ממשיכים בחינוך ישבנך. "המטרה שלנו היא להגיע ל 50 הצלפות" אני מסבירה ומסירה חוסר וודאות נוסף.
"אך אתה מכיר את החוק לפיו אנחנו מתחילים מההתחלה אם מתבצעת שגיאה? אז הוא רלוונטי גם במקרה הזה".
הפעם הגענו ל 30 הצלפות ושוב הפעמון השמיע צלצול. אתה כבר יודע מה זה אומר. מבלי שאמרתי מילה אתה פותח את רגלייך לרווחה ומחכה לגזר דין. אתה מרגיש את החגורה בשנית מתמקמת באותו אזור רגיש ואתה יודע שהיא לא מתכוונת להמשיך לנוח לשם לעוד הרבה זמן. 5 הצלפות נוספות נחתו וספגת אותם כגיבור. הפעם קיבלת נשיקה כפרס על ההשתדלות.
אנחנו מתחילים את הספירה של הספאנקינג מההתחלה בשנית, הפעם הגענו ל 47.
רק 3 הצלפות בודדות עד סיום העונש, אך לרוע מזלך זזת מהמקום.

אני רואה שהישבן שלך כבר ממש אדום, אני יודעת שלא פשוט לך לספוג הצלפות בין רגלייך ואני מחליטה להיות יצרתית.
"בגלל שהשתדלת כל כך, אנחנו נסיים את העונש אחרת" אני אומרת וממלאת אותך בהקלה, על אף שהעונש מאוד הדליק אותי ואותך, אם היינו ממשיכים זה יכל להיות יותר מידיי בעבורך. אני יודעת לקרוא אותך עד כדי כך טוב שאתה אפילו לא צריך להגיד לי.
"תודה, גברתי!" אתה אומר בהתלהבות. אם היית מקבל אישור לזוז ממקומך היית מתנפל עליי בחיבוקים.
"קום" אני מורה לך ואתה עושה זאת. אני מביאה לך נשיקה ארוכה כי אתה הגיבור הקטן שלי. אתה לא יכול שלא לחבק אותי בתגובה.
אני מתרחקת ממך מעט ומכריזה "אז עכשיו, עם החגורה הזו, אני אוריד את המצבטים ממוקמם. לאחר שאסיים נוכל להתכרבל לנו" ואני רואה את החיוך שנפרס לך על הפנים בתגובה. נראה כי בעבור חיבוק ממני אתה מסוגל להכל.
אתה שם ידיים מאחורי הגב, מבליט את החזה שלך לכבודי. אני מסתכלת עלייך ורואה גם כמה התקשת שם למטה מכל החוויה שעברנו הערב ביחד.
ההצלפות לא מאחרות להגיע, הן אמנם חלשות יחסית, אך המגע שלהן על המצבטים מותיר כאב לא קטן אך אתה לא מעז לזוז ממקומך, על אף שבעיקרון מותר לך. אבל אתה משתדל לרצות אותי. 
לבסוף המצבט הימני עף ממקומו ותחושת הצביטה מתחלפת בתחושת כאב חדה שגורמת לך לפלוט אנחת כאב עמוקה.
"תתאפק, נשאר לנו רק עוד אחד" אני ממשיכה עד שלבסוף עף גם השמאלי ומיד אני אוספת אותך אל זרעותיי.

אתה שב להיות הילד והאהוב שלי. אני מושיבה אותך על ברכיי, מלטפת אותך, מנשקת אותך ושואלת אותך איך אתה מרגיש ואומרת לך שאתה הכי מקסים בעולם.
אני נשכבת על הספה ואתה נשכב מלפניי, ממש בדיוק כפי שהתעוררנו זה לצד זו בבוקר. ממש סגירת מעגל.
אני לוקחת את השמיכה שנותרה על הספה ומכסה את שנינו לכירבול נחמד, בדיוק כפי שהבטחתי.
אני מחבקת אותך ומצמידה אותך אליי, אני מרגישה את חום גופך ובעיקר את החום שבוקע מישבנך. אני מתחילה ללטף אותו ולשמוע אותך גונח בתגובה.
"אני יכול לזוז כבר, גברתי?" אתה שואל לפתע "ברור שאתה יכול לזוז, העונש נגמר" אני עונה מופתעת מרמת הצייתנות שלך.
אתה מסתובב לכיווני ולוחש לי שהכנת לי הפתעה קטנה. אתה מספר לי שהספקת להכין לנו ארוחת ערב רומנטית כפיצוי למה שקרה בבוקר ומבקש שאתלווה אלייך למטבח.

"נראה לך שאתיישב לאכול עכשיו, כשהתחת הבוער שלך כה צמוד אלי ומבעיר בי יצרים?" אני שואלת בחיוך.
אני קמה ואתה נשכב על גבך, מפסק רגלייך לקראתי ומבקש בתחינה "תחדירי בי אהבה עמוק כמו שרק את יודעת" וזה בהחלט מה שיקרה בשעה הקרובה- אהבה מטורפת ויצרית, שממלאת כל חור בגוף ובנפש יחדיו.

מיתוסית​(שולטת) - מחרמן
רומנטי
יצירתי
כתוב היטב

רק כדאי לשים לב לשגיאות כתיב :)
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - אני מקלידה במהירות האור וזאת התוצאה. אני תמיד מתקנת את הפוסטים במשך ימים אחר כך בקריאות חוזרות שאני עושה.
לפני שנתיים
מיתוסית​(שולטת) - אני גם. ואז לוקחת הפסקה של כמה שעות או יום, קוראת שוב ועורכת.
לפני שנתיים
The Couple77 - נהדר...בהחלט מעורר ומעלה מחשבות
לפני שנתיים
אשת לפידות n​(שולטת) - הדמיון שלך,את יודעת שמחשבה יוצרת מציאות
לפני שנתיים
מתחלף בן 21 - פשוט מהפנטת,כתיבה ממכרת כרגיל...
לפני שנתיים
יואב 31​(אחר) - נהדר מחרמן בטירוף וכתוב נפלא כהרגלך
לפני שנתיים
פאקינג ד״ר מזארקי - הרגת אותי!
גם כשאני חולה, וגם כי לרוב אני על 36.5 תמיד :)
לפני שנתיים
פאקינג ד״ר מזארקי - התכוונתי שאני חולה הרגע, והחום שלי תמיד על 36.5
לפני שנתיים
פייטרו​(נשלט) - אהבתי ממש כתיבה מצויינת ממש כיף לקריאה..
לפני שנתיים
אופן - את ממש רעה
לפני שנתיים
אלפא-בטא​(נשלט) - ככה נכתבים החיים כפי שהייתי בוחר.
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י