אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני רק אשים את זה כאן

כל הנקרא,הינו באחריות הקורא,ואין להסיק מכך כי דעתה של המפרסמת קשורה בצורה זו או אחרת למתפרסם
תהנו..
לפני 3 שנים. שני, 3 באוקטובר 2016, בשעה 12:48

תחושת מועקה בלב ובגרון...עיניים רטובות, שכל אפצ'י קטן מצליח לסחוט עוד קצת ממה שכל כך פוחד לצאת.

היתכן? היתכן שמצאתי וזרקתי? היתכן שכל האזעקות וכל המגננות היו פרי דמיוני? האם זה אמור להיות כל כך קשה? או שברגע שמוצאים את האדם הנכון, זה בעצם קל?

מנסה להזכיר לעצמי להנות גם מהרגשות האלו (כמו שאיחלתי לעצמי), אבל אוףףףףףף, זה החלק הפחות כייפי.

יודעת שברגע שאשחרר לגמרי כבר לא תהיה דרך חזרה, וממאנת לשחרר...כאילו מחכה למשהו שיקרה ויטרוף את הקלפים מחדש. כאילו שאם נתחיל עם יד חדשה הפעם ההתקלפות תהיה אחרת. כאילו שרק בגלל שאנחנו יודעים קצת יותר, תהיה לנו האופציה לחוות את זה אחרת.

מרגישה שאני לא מבינה את השפה שמדוברת בתוך הגוף שלי, לא יודעת לאיזה קול, או נורת אזהרה, או רגש להקשיב? המון רעש בתוך הריק ואני שם לבד בלי יד מכוונת או איזה מוסר השכל שנון ומצחיק.

לומדת, לומדת תוך כדי תנועה, רצה ונופלת, נופלת וקמה, וממשיכה...איזה כיף לי, אני חיה!

חג שמח


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י