בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני 3 שנים. שבת, 8 באוקטובר 2016, בשעה 06:11

הרבה אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות נוהגים לעשות האנשה להפרעה שלהם כדרך להתמודדות.
כשאתה מאניש דבר מופשט אתה יכול להסביר את עצמך ביתר קלות, הרי שכולם יכולים להבין את התחושה הנלוות להימצאות בסביבה של אדם מעיק, אך לא כולם יודעים מה זה כשיש לך מעוקה כזו בתוך הראש.

המפורסמים בהאנשת הפרעות נפשיות הם המתמודדים עם הפרעות האכילה. בטח יצא לכם לשמוע על תופעת ה"פרו-אנה" שאלו בלוגים של נערות, בדרך כלל, שלוקות בהפרעה. בלוגים שהזכירו אותם בתקשורת כ"מדרדרים להפרעות אכילה" כי התוכן בהם מאוד קשה, הם באמת לא סיפמטיים אבל הם כנים כי הם מספרים על מציאות יום-יומית של התמודדות עם אותה בחורה מעיקה בשם "אנה" שמחליטה לך מה להכניס לפה.
אני זוכרת שקראתי כתבה על בחורה שמתמודדת עם מאניה-דפרסיה, שהאנישה את ההפרעה שלה ל"דודה מאניה ואדון דיכאון" וסיפרה איזה אופי יש להם כשהם מגיעים לבקר אותה. אדון דיכאון הוא האורח הנאחס הזה שנשאר אצלך בדירה ולא נעים לך לגרש אותו ואז הוא משתלט לך לאט לאט על המרחב עד שאתה נכנע לו, ודודה מאניה היא הדודה המשוגעת הסטריאוטיפית שנכנס לה לראש איזה רעיון דפוק באמצע הלילה והיא מנסה לגרור אותך אליו בכוח.
היו לי חברים סכיזופרנים שהאנישו את ההפרעה שלהם לסכיזי, שזה הילד המעצבן הזה בגן שלחש לכם קללות לאוזן ואז ברח וכשסיפרתם לגננת בדמעות היא האשימה אתכם שאתם סתם מדמיינים כי היא לא ראתה אותו עושה דבר.
היו לי חברים עם OCD שהאנישו את ההפרעה שלהם לבחורה בשם אוסי, הבחורה המעצבנת הזו שאולי יצא לכם להכיר, הזאת שמשחקת לכם עם המצפון ואז אתם מרגישים לא נעים ומרגישים כזה צורך לפצות אותה בשביל שתרד ממכם.

אני רוצה לספר לכם על המקרה שלי בשימוש באותה "האנשה", הרי גם לי יש "אדם" כזה שנוהג להשתלט על חיי.
למען האמת, "האדם" שלי הוא בכלל אל! הייתם מאמינים? יש בתוכי אל! ולא אני קבעתי זאת אלא המיתולגיה היוונית.
קוראים לחבר המעצבן שלי פאן (Pan). המיתולגיה היוונית מתארת את פאן כיצור בעל חצי גוף תחתון של תיש וחצי עליון של אדם עם קרניים וזקן תיש המעטר את פניו.
בימי הביינים, שבאו לאחר מכאן, השתמשו בדימוי הזה לתיאור שדים והאמת שאני נוטה להסכים איתם בכך.

פאן הוא אלוהי הטבע והרועים, הוא שוכן לו ביערות באזורים השוממים ומנגן בחליל שלו. פאן נשמע כחבר מאוד מוצלח שניתן להירגע איתו מול נוף פסטורלי, אך זאת רק אם הוא מחליט להישאר רגוע ופאן לעולם לא נשאר רגוע לאורך זמן, האמינו לי. לפאן יש נטייה להחליט להפוך לאכזרי בבת אחת ולהכניס אנשים למצבי אימה קיצוניים לשם שעשועו.
אם אנשים מתקרבים לאזור הבטוח שלו ביער, הוא יצרח באופן פתאומי צרחה מקפיאת דם שגורמת להם לנוס בבהלה מהמקום ובכך למלא את רצונו, שכן, רק אז הוא חודל מלהחדיר אימה בהם. בעצם מתוארת כאן הדינימיקה המתרחשת בהפרעת פאניקה ומכן שם ההפרעה.

כנראה שלפאן היה נורא בודד ביערות לבד, הרי מי ירצה להתקרב ליצור כזה שמפחיד את כולם? אז עם יכולותיו האלוהיות הוא החליט שהוא יכנס לגופו של אדם רנדומלי ובכך הוא ימצא לעצמו חבר שלא יכול לברוח ממנו.
ברבע ל 5 בבוקר, בתאריך  12.03.2012, מכל האנשים שקיימים בעולם פאן בחר דווקא בי.
הדרך שבה הוא נכנס לגוף שלי הייתה מחרידה אפילו יותר מהצרחות מקפיאות הדם המפורסמות שלו.
הגוף שלי הרגיש כאילו מכת ברק חזקה הכתה בו עם חשמל שזרם לאורך כולו. 
כניסתו של פאן גרמה לי להישכב על הרצפה ולצרוח בדיוק כמו שהוא רגיל לצרוח ביערות. כשהוא סיים עם תהליך ההתמזגות שלו איתי, נותרתי על הרצפה והסתכלתי על החדר הריק בדיוק כמו שהוא אהב להסתכל על היער השומם ובכיתי כי הבנתי שמעתה והילך אני והוא נתקענו ביחד.
אני הולכת להיתקע עכשיו עם יצור כה מכוער, שכולם שונאים ולא רוצים להיות בחברתו מסיבה מאוד מוצדקת, ועוד לנצח!

לקח לי הרבה זמן להתרגל לשותף הלא רצוי והחדש שלי.
מרוב שהכניסה שלו הכתה בי כה חזק, אני הייתי בכזו טראומה ששכחתי איך לעשות דברים בסיסיים שידעתי ופאן ממש לא עזר לי בלרכוש אותם מחדש, כי מבחינתו זה לא היה חשוב, העיקר זה מה שהוא רוצה. הוא עכשיו אלוהים שחי בתוכי ורצון האל הוא הקובע.
פאן לא בדיוק אהב לאכול, הרי לא היה לו צורך, הוא אל, אלים לא צריכים לאכול.
אבל אני כן! אבל הוא לא התחשב ולא נתן לי לאכול. כשנסיתי לאכול הוא התחיל עם הצרחות שלו ואני נכנעתי כמו כל האנשים שברחו ממנו.
פאן גם לא אוהב לישון, אלים לא בדיוק צריכים לישון, אבל אני כן! אז ברגע שאני מנסה לעצום עיניים הוא מתחיל לצרוח.
פאן אוהב להתבודד, בכל פעם כשאני מנסה לעשות משהו חברתי, פאן מתעצבן עליי שאנחנו הולכים לשם כי הוא רוצה שאני אהיה רק שלו. הוא מתחיל לצרוח עליי את הצרחה המפורסמת שלו, צרחה שהיא בעצם התקף חרדה שמוחק ממני כל טיפת הגיון וגורם לי להסתגר.
האנשים מסביבי לא מבינים, כי הם לא רואים את פאן ולא יכולים לשמוע את הצרחות שלו. מבחינתם אני סתם מוזרה וזה מה שפאן בדיוק רוצה, שאני אראה מוזרה כמוהו, כמו יצור שהוא חצי תיש-חצי אדם.
זה קורה כי הם לא יודעים מה זה כשאת מנסה לצאת מהדלת של הבית ופאן מחליט להתחיל לעשות סצנה, תופס אותך בגרון עד שאת מרגישה מחנק ומתחיל לצרוח עד שקופאות לך הרגליים. הם לא יודעים מה זה שהצרחות של פאן משכנעות אותך שהמוות כל כך קרוב, כשאת כבר מתחילה להרגיש אותו בכל הגוף והדבר היחיד שתמורתו פאן יסכים להוריד את "הכישוף" הזוועתי הזה הוא אם אעשה כרצונו ואשאר בבית. הם לא יודעים ואני מאחלת להם לא לדעת.
בקיצור, נשארתי לבד ופאן ניצל את הסיטואציה לחזק את עצמו. הוא יודע שהוא החבר היחיד שנשאר לי, אז הוא לוקח אותי לבילוי משותף ומרגיע, אנחנו ביחד הולכים לאזור השומם שלנו, שומעים מוזיקה שאנחנו אוהבים ואז שנינו נרגעים.  אבל גם אז פאן אוהב להשתעשע בלהפחיד אותי להנאתו, כמו שהוא היה רגיל בעברו ביער. ואין לדעת מתי הוא יחליט "להשתעשע" איתי, זה תמיד יהיה בלתי צפוי ולא ניתן להתכונן לכך.

אני כל כך שנאתי את פאן על זה, מי הוא שיחליט עליי? אני החלטתי להילחם בו בתגובה.
אני נסיתי להרוג אותו עם כדורים אבל הבן זונה הזה הוא פאקינג אל! נראה לכם שכדורים עזרו?
קצת הכאיבו לו בקרניים וגרמו לו להבין שגם לי יש כאן איזו מילה, אבל לא משהו שממש גרם לו לציית לי.
אז לקחתי אותי ואת פאן "לטיפול זוגי", כלומר טיפול בעצמי בשביל לדעת איך להתמודד עם היצור הזה שהתעקל עליי.
פאן לא אהב את הרעיון והתחיל להשתולל, כי הוא אל ושום פסיכולוג בן-תמותה לא יגיד לאל שכמותו מה לעשות!
לפאן שילמתי ב 20 קילו שיאבדתי בחודש וחצי, במחסור בשעות שינה, בבידוד כמעט טוטאלי בתקווה שאז הוא יעזוב אותי, אך כל אלו לא הועילו ואף ההפך- הפכו את השהות שלו לנוחה יותר עבורו והוא בכל זאת נשאר.
בנקודה זו הבנתי שאין לי מה להפסיד והחלטתי להיכנס בו לבדי בדו-קרב עם הכוחות שנשארו לי, ראש בראש, אנג'ל מול אלוהים.
אמנם אני מלאך (אגב, יש לי שם של מלאך במציאות, זה מסתדר עם הסיפור) אבל הוא אל! אז אמנם עשיתי הרבה פעמים את הבלתי יואמן כיאה למאלכים, אבל לאל יש את המילה האחרונה.
מרוב ייאוש החלטתי לוותר, אני הפסקתי לעשות כמעט הכל בחיי כמו שהוא כל כך ייחל לו, אך מנגד לא היה ביכולתי לתת לפאן את הצומי שהוא ניסה לשאוב ממני כי הוא התיש אותי לגמרי.
בדיוק בנקודה הזו, ברגע הכי לא צפוי, אני ראיתי משהו מאוד מעניין!
כשפאן לא מקבל צומי, הוא אמנם מגביר את הצרחות שלו יותר מאשר באופן רגיל, אבל אחרי כמה דקות הוא מפסיק כי הוא לא מקבל יחס. בנקודה הזאת התחלתי להבין איך פאן עובד ומוטיבציה לחיים חזרה אלי.

חזר לי החשק לחיות שוב, הייתה בי אנרגיה בוערת והחלטתי שאני לא הולכת להשקיע אותה בצומי לפאן אלא במה שאני רוצה, החלטתי לצאת למאבק נוסף בפאן אבל הפעם באופן יותר מתוחכם.
פאן התעצבן על כך, הוא נלחם בי בתגובה כמו שלא נלחם מעולם. הוא העלה לי את הדופק לשחקים, הוא גרם לי לרצות לצרוח ולברוח אך אני חייכתי בתגובה. כשהוא ראה שזה לא עובד כמצופה, הוא העלה את רמת אכזריותו ודקר לי את כל הגוף עד שהרגשתי שאני מתנתקת ממנו, הוא שיתק לי את הרגלים והידיים, הוא מילא את הראש שלי במחשבות זוועה שגרם להן להראות ריאליסטיות. הוא עשה הכל בשביל שאני אשבר. אבל אני הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שאני לא מפחדת, שהוא חתיכת שקרן כי הוא לא באמת יכול להרוג אותי כמו שהוא מאיים תמיד הרי שאם אני אמות אז גם הוא, שהוא כבר לא אל כמו שנראה לו כי הוא לא ביער שלו אלא בתוכי וזה הגוף שלי ואם כבר זאת אני האלוהים שלו.
מאז פאן הבין את מקומו, אבל זה לא אומר שהוא עזב אותי. כנראה איבד את היכולות האלוהיות שלו לצאת מתוכי כי הוא כבר לא "בטריטוריה שלו" או שהוא סתם ממשיך לעשות לי דווקא, לא משנה מה הסיבה, פאן ואני עדיין יחידה אחת.
אמנם עכשיו הוא מכיר בקיום ובצרכים שלי ומשתדל לתת לי לחיות, אבל לפעמים ההרגלים שלו חוזרים. לפעמים הוא אוהב לעשות סצנות, לפעמים הוא אוהב לצרוח בלי סיבה וזה מלחיץ אותי למרות שאני יודעת שזה רק קפריזה מטומטמת שלו.
אני ופאן צריכים למצוא את האיזון, בין הדברים שאני רוצה והדברים שלו.
למשל כשאני הולכת ללימודים, קבענו שהוא לא עושה לי סצנה בדרך הלוך והוא משתדל, אבל לפעמים הוא רוצה להשתולל בזמן ההרצאה, אז אני צריכה במקום לכעוס עליו להסביר לו שעוד 5 דקות הפסקה ואני מבטיחה שנצא ביחד להליכה ואז אחרי הלימודים נשמע את השיר המרגיע הזה ששנינו אוהבים והוא מציית.

אני ופאן כנראה קוללנו להיות ביחד עד הסוף, אין טיפול שיכול להפריד בנינו, אז לא נותרה לנו ברירה אלא ללמוד לחיות ביחד.
יש פעמים שעדיין יש בנינו מחלוקות ואז או שהוא מביס אותי או שאני מביסה אותו, אבל הולך לנו הכי טוב כשאנחנו מוצאים את האיזון בין מה שאני רוצה למה שהוא.
פאן הוא לא כזה נורא האמת, הרי שאחרי שמתרגלים אליו, מבינים שהוא לא איזה שד מפחיד ולא אל כל-יכול, אלא תיש קטן שרוצה צומי ומפחד אפילו יותר ממני כשאני לא מביאה לו אותו.
היו לפאן פעמים שהיה לו מאוד אכפת ממני והוא הציל לי את החיים. הוא לא בדיוק טוב בלדבר, הוא יודע רק לצרוח. אז אני בהתחלה חשבתי שאלו היו צרחות הצומי הרגילות שלו וכעסתי עליו, אבל בדיעבד הבנתי שפאן מנע ממני להגיע למקומות ואנשים שיכלו לעשות לי רע.
פאן נתן לי חלק מכוחותיו האלוהיים להתמודד, הוא בעיקר לימד אותי אילו כוחות יש בי והעמיק את ההבנה שיש לי על נפש האדם, הוא הכריח אותי ללמוד באופן מזעזע אבל עדיין למדתי כתוצאה מכך.
בזכות הלמידה, אני עשיתי את הבלתי יאומן- אני הצלחתי לחנך אל שדורות על גבי דורות פחדו ממנו, שהקימו אפילו מקדשים עבורו! (תעשו גוגל על "בניאס", תראו איך סגדו לו, לתיש הצומי הזה).
אני הצלחתי לאזן את עצמי מתוך מצב שבו קבעו לי בו 120% נכות מרוב שהייתי חסרת אונים מול פאן בתחילת דרכנו.
אנשי מקצוע כבר התחילו להספיד אותי נפשית ובדיוק אז, דקה לפני שחרצו את דיני, אני הראתי להם שדווקא יש לי סיכויים מרשימים ביותר להשתקם.
אם הייתי צריכה לקבוע לעצמי את אחוזי הנכות נכון להיום, הייתי נותנת לעצמי רק 50%. אני לא יכולה לשקר ואני לא יכול להעיד שעכשיו המצב שלי מושלם. אני אמנם מצליחה בהרבה דברים שאנשים "רגילים" מתקשים בהם, אבל עדיין לא מסוגלת לבצע ב 100% פעולות שכל אדם פשוט עושה ללא הכנה מיוחדת לעניין.

יש לי עוד דרך ארוכה ללמוד איך להמשיך לאזן ביני לבין פאן, איך להביא את התפקוד שלי למצב מקסימאלי.
אבל אני כבר לא כועסת עליו והוא מצידו כבר למד שגם לי יש מקום מאוד ברור ועיקרי בחיים שלי ושלא אליו מופנה אור הזרקורים.
כבר יש בנינו הבנה מסויימת, כבר מתקיים בנינו שיח בגובה העיניים ולדעתי זאת התחלה טובה.
אם הצלחתי לחנך אל שפחודים ממנו רבים, זה אומר שיש בי כוחות אדירים. אני חושבת שמכאן ניתן רק לעלות למעלה.

בתמונה, אילוסטרציה שלי ושל פאן, כשאנחנו מחליטים לשתף פעולה אחד עם השניה.
אני מלפנים כמו שקבענו, והוא צמוד לי לעורף כחלק אמנם מתעלק אך בלתי נפרד שלמדתי לחיות איתו לא רע:

גבר גבר עדין​(שולט) -
פוסט מדהים. תוכן, חשיפה, כתיבה. מאחל שתגיעי לאיזון הרצוי מבחינתך.
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - תודה רבה :)
לפני 3 שנים
אשת לפידות n​(שולטת) - מדהימה אותי הדרך בה את נחשפת כלפי האדם החשוב ביותר,את עצמך,תמיד אמרתי שהכלוב עבורי הוא פלטפורמה להיות הכי אני מבלי לדפוק חשבון,את תוכלי לגלות גם אנשים שחווים חויות דומות לשלך ולהבין שהשד לא נורא כל כך,בקשר להתקפןת חרדה,לא אוכל להבין לעולם איך הההרגשה,אבל הייתי שמחה מאוד אם היית מביאה מזה יותר,כיוון שיש לי חברים עם התקפי חרדה,והאמת לא ידעתי איך לנהוג באותם רגעים מלבד להרגיע ולהיות שם עבורם.

לגבי פאן,לדעתי הוא חתיך,חחח,את יודעת ?את לבד פותרת לעצמך משבצות בעצם השיתוף,עצם ההודאה בקיומו,גרם לך להבין,שזה בסדר שהוא קיים,אבל לא במחיר שהוא משתלט על אנג'י,החיים הם בחירה,עובדה שהיכן שכולם ניסו לעזור לך,את עזרת לעצמך,אני מעודי לא פחדתי מאנשים עם הפרעות,להפך תמיד סיקרן אותי,ותמיד ניסתי איכשהו להבין,את השונה והאחר ממני,את מבינה,זה כל היופי,אף אחד לא מושלם.

תודה שהבאת,לכולנו יש שד קטן על הכתף,אל תשכחי למלאכים יש כנפיים,ובזמן הנכון,את יודעת לעוף חזרה לעצמך.
נשיקות אוהבת
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - קודם כל, תודה על התגובה :)
אני בהחלט מנסה למצוא את הדרך שלי לחיות עם ההפרעה הזו בשביל להביא את עצמי למקסימום על אף קיומה, בין אם זה בשיתוף, בין אם זה בדרכים אחרות. אני לא מתביישת בהפרעה הזו באופן כללי, אין לי בעיה להגיד במציאות שיש לי אותה. אבל לפרט עליה זאת הנקודה החלשה שלי, כי אני יודעת שברוב הפעמים פשוט לא יבינו ואפילו ישפטו אז אני מנסה לדבר עלייה בדרכים יצרתיות שכן ניתן להדהות איתן פחות או יותר, או להבין קצת יותר. אני מבינה שיש אנשים עם התקפי חרדה, אם זכור לי את סטטיסטית יש 70% מהאוכלוסיה יקבלו אחד לפחות פעם בחיים. אבל כשזה על בסיס יומי ומגביל אותי בהרבה דברים זאת כבר הפרעה של ממש והרבה לא מצליחים להבין איך בחורה בת 21 מתקשה לעשות דברים טריוואלים ולא לכולם יש סבלנות. כן, אני יודעת שמי ששווה אותי יבין, אני לא מצפה שכל העולם יהפכו לחברי נפש שלי. אבל כשרוב האנשים מעמקים מבט קשה להמשיך לדבוק במטרה שגם ככה לא פשוטה. אין ברירה אלא לעבור גם זה...

בתמונה הוא חתיך כי זאת התמונה היחידה שמצאתי בגוגל שבה הוא מחבק מישהי באופן רגוע וחמוד, כמו שלימדתי אותו. ברוב התמונות הוא נראה כמו איזה שד... זה ממש התיאור הקלאסי לשד מימי הביניים.
לפני 3 שנים
גבר גבר עדין​(שולט) -
בעולם המערבי כ-20 אחוז יסבלו מדיכאון קליני לפחות פעם בחייהם. בישראל בכל רגע נתון כ=5 אחוז מצויים בדיכאון קליני.
לפני 3 שנים
hrgiger - את מצויינת.
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - תודה D:
לפני 3 שנים
צ'יטה​(שולט) - פוסט מדהים וכתוב נפלא. לא יצא לי לקרוא אותך עד כה. בזכות ההפניה של אשת לפידות הגעתי.
יש לי הרבה מה לומר על הפוסט, אך אני סבור שזה לא המקום הנכון.
בכל אופן שולח לך איחולי הצלחה בהתמודדות.
גמר חתימה טובה.
לפני 3 שנים
אשת לפידות n​(שולטת) - איזה מדהים שאתה,תודה על הפרגון,וכן חושבת שהיא מביאה הרבה עומק ומורכבות,והאמת זה הכי קונה אותי.
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - שמחה שאהבת :) ותודה לאשת לפידות על הפרסומת!
לפני 3 שנים
dror30 - אכן פוסט מדהים, את מתארת נפלא תחושות שכמעט לא מדוברות, ונותנת להשראה להתמודדות שנוגעת גם אלי ולרבים אחרים.
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - משתדלת :)
תודה רבה!
לפני 3 שנים
bear3​(נשלט) - בכל פוסט מחדש אני נדהם מהיכולת שלך לא רק לנתח ולהסביר את הדברים שמתחוללים עמוק עמוק בתוכך, אלא גם את הנכונות שלך לשתף אותנו בכך (וככה גם להקל על ההתמודדות מעוררת ההשתאות שלך עם פאן). לכולם יש הרבה מה ללמוד ממך.
לפני 3 שנים
ArchAngel​(שולטת) - תודה רבה :) אני משקיעה מספר שעות בדברים האלו.
אני שמחה שנהנים ומפיקים תועלת מדבר שהשקעתי בו :)
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י