בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. רביעי, 12 באוקטובר 2016, בשעה 06:43

בכיתה ח', יום לפני שיצאנו לחופשת יום הכיפורים, המורה העבירה לכיתה שיעור בנושא המועד החשוב בלוח השנה היהודי.
אני לא זוכרת במדיוק כיצד התנהל השיעור אלא רק את סופו ואת אשר אני זוכרת מסופו גרם לי לתהות לגביו שנים לאחר מכן.

לקראת סוף השיעור, המורה הביאה לנו מטלה פשוטה למדי, היא ביקשה מאיתנו לכתוב מכתב סליחה לחבר לכיתה שאנחנו מרגישים שעלינו להתנצל בפניו.
זה היה התנאי שהציבה ליציאה מן הכיתה על מנת להתחיל רשמית בחופשה. 
ראיתי איך כל הכיתה החלה להרים עפרונות, כיצד כולם מסביבי שקדו על מכתבי סליחה קלישאתיים על מעשים פעוטים כמו איזה מריבה מטופשת באחת ההפסקות בעוד אני הייתי היחידה שישבה בדממה ולא כתבה דבר.
עשיתי מאמץ רב לחשוב למי אני יכולה לכתוב, ופשוט לא היה איש. לא היו לי חברים בכיתה, גם לא היו לי חברים מחוץ לבית הספר.
המורה כעסה עליי שאני היחידה שלא כותבת ובמקום להתחיל להסביר לה את שעובר בראשי הרמתי עפרון וניסחתי מכתב מזוייף לחבר דמיוני שטענתי שאני מכירה מחוץ לבית הספר ובכך קבלתי אישור לצאת מן הכיתה.
אולי יצאתי מן הכיתה אך לא יצאתי מן המחשבות על האירוע זה, עד עצם היום הזה.

אני לא כתבתי לאיש לא כי הייתי טלית שכולה תכלת אלא כי לא ניתנה לי ההזדמנות לטעות בפני אף אחד ולכן גם לא הייתה לי טעות לכפר עליה.
אני לא הייתי קיימת בשבילם, לא הייתי מספיק חשובה בשביל שיפגעו ממני ויקחו ללב את מעשיי או דבריי. הייתי אוויר.
מאוויר אין אפשר להיפגע, הוא לא יכול לפגוע אלא רק לעבור קרוב אליך מבלי שתבחין בקיומו.
סביר להניח שאתה גם לא תקדיש מחשבה לאם קיים סיכוי שבו הוא זה שנפגע ממך. עקב זאת, גם אני לא זכיתי לשום מכתב התנצלות מאיש.

בכיתה י', הייתי כבר בבית ספר חדש שרכשתי בו חברים.
כאשר הגיע יום הכיפורים, על אף שלא ניתנה לנו שום מטלת כתיבה, עברה בראשי משבה היפותטית שמליאה אותי באושר- לו הייתה נתינת מטלה כזו כרגע היה לי למי לכתוב.
לא שמחתי כי פגעתי אלא כי  נוצרו ביני ובין אנשים אינטרקציות, אינטרקציות שבהן נוצרו הזדמנויות שונות, הזדמנויות לרגעים טובים וגם לכאלו שפחות. זה שנפגענו או פגענו זה בה זה, אומר שבסה"כ התקיימה בנינו אינטרקציה אנושית, אינטרקציה שגם כאשר הייתה רעה ניתן היה לתעל אותה לטובתנו וללמוד ממנה במקום לזעוף פנים ולכן עד עצם היום הזה אני חושבת שסימן לחברות בריאה הוא לא העידר ריבים אלא היכולת להתמודד איתם בבגרות.

מי שלא טועה, אולי נשאר עם מצפון נקי, אולי נשאר רגוע כי לא נכנס לשום "דרמה", אך גם אינו לומד.
הוא אינו לומד איך לתקשר עם הסביבה, הוא אינו לומד איך להתמודד עם תסכולים, הוא אינו לומד איך להתפשר, הוא אינו לומד על דעות ונקודות מבט שונות ובעיקר אינו לומד כי הוא אדם שיכול להשפיע על הזולת. הוא בעולם משלו, נטול אנשים, לנוכחותו או להיעדרו אין משמעות וזאת ידיעה כואבת גם אם נחסכים ממנו מליוני ריבים.

אף אחד לא אוהב להרגיש באשמה, אף אחד לא אוהב להיכנס למריבות מתישות ולדאוג,
אבל כל אלו סימנים לכך שאתם אנשים שזכו להיות מוקפים באנשים אחרים שאתם משמעותיים עבורם ולכן הם מצפים מכם לאי אלו דברים,  זכיתם אנשים שהדעה שלכם משמעותית עבורם ולכן למילים שלכם יש כוח לפגוע בהם, זכיתם לאנשים שהרוויחו את אמונכם ולכן גם אתם מצפים מהם ויכולים להיפגע מהם בהתאם.
כל אלו מצביעים על כך שזכיתם להכיר אנשים בחייכם, שזכיתם ללמוד מאירועים שונים, שיש לכם חיי חברה תקינים, עם עליות ומורדות.
לי לא היו במשך 15 שנים לסרוגין והאמינו לי שזה הרבה יותר כואב מכל מריבה.
תעריכו כל רגע נתון, גם את הגרוע שבהם, הרי שעליות ומורדות הן הסימן הכי טוב לכך שאתם בחיים וזכיתם להזדמנויות שונות בהם.
 

גבר גבר עדין​(שולט) -
חכם ורגיש
לפני שנתיים
עציץ​(מתחלף){משוייך} - אני מת על הפוסטים שלך.
הם נקיים!
אין מניירות אין התפנפנות, יש אותך נטו
זכינו בך
תודה על הפוסט (שאגב הסיפור עוד ליפני הניתוח היה מרגש ברמת דמעות)
גמר חתימה טובה
לפני שנתיים
קשורה לאחד​(נשלטת) - כתב מרגש ונוגע בנימי הלה
מקווה ומאחלת לך לשנה החדשה הרבה חברים בכול מיני צבעים.
לפני שנתיים
אשת לפידות n​(שולטת) - חיבוק,אני תמיד פה כל עוד תבחרי בי כחברה שלך.עדיף לחיות את ההווה,ולהניח לעבר לנוח,אי שם במשכנו
לפני שנתיים
מתוסבך רגשית​(נשלט) - מרשים. לקח לי המון זמן להבין את זה..
ועדיין יש אין סוף מגננות, שמקשות על קיום האינטרקציה הזו..
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י