ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני 3 שנים. שבת, 15 באוקטובר 2016, בשעה 00:05

בשנת 1995 נולדתי למשפחה של עולים מאוקראינה הקומוניסטית שניצלו את השנייה הראשונה בעת התפרקות ברה"מ על מנת לעלות לישראל, למדינה שהם האמינו שהיא התגשמות האוטופיה. סוף-סוף מקום שבו לא יקראו להם "יהודים מסריחים".
הם לא רצו להישאר במדינה שבה דודתי ואמי, סטודנטיות מצטיינת להנדסת חשמל דאז, שמעו ממספר מרצים "אמנם קיבלת 100, אבל אני חייב לתת לך נכשל כי ראש הפקלוטה לא רוצה שיהודים ילמדו כאן" .
הם לא רצו להישאר במדינה שבה התהלבו מכישוריו של אבי אך ברגע שאמר את שם משפחתו, "באורך פלא" תוך 5 דקות נמצא עובד אחר אז הם "נורא מצטערים".

הם עזבו הכל מאחור, בידיעה ברורה שאין דרך חזרה. למה שמישהו בכלל ירצה דרך חזרה אם אתה הולך למדינה שיעריכו בה אותך כל כך?
אווו... כמה שהם טעו! כשהם הגיעו לכאן צמד המילים "יהודים מסריחים" התחלף ב"רוסים מסריחים".
במקום לשמוע "אני לא רוצה להביא לך ציון מלא כי את יהודיה" אמי ודודתי שמעו "אני לא רוצה לשלם לך מחיר מלא על ניקיון כי את רוסיה", שזה משפיל במיוחד לאור העובדה לשתיהן היה תואר שני בהנדסת חשמל ובלית ברירה נאלצו לקרצף רצפות.
במקום שלא יקבלו את אבי לעבודות כי הוא יהודי, לא קיבלו אותו כי הוא בטח "כמו שאר העלייה המסריחה הזו".
ואם לא נוח להם? אז שיחזרו לרוסיה במקום להתלונן!
אבל אין לאן לחזור! ולא רק בגלל שאין להם כבר אזרחות ברה"מית כי כבר אין מקום בשם ברה"מ, אלא כי האנטישמיות שם הרחיקה שחקים ואין ברירה אלא להמשיך הלאה כאן.

הם באמת לא התלוננו, הרי הם גדלו בחינוך קומוניסטי שהאדיר ציטוטים כמו: "לא ללכת קדימה, משמע להזרק אחורה" שהפיק פיו של לנין.
הם עבדו קשה על מנת להשתלב כאן ולתוך כל המאבק הזה נולדתי אני.
לא בדיוק זכיתי למירב תשומת הלב כשכולם היו נתונים במחלמת הישרדות.
היחידה שלא השתתפה במלחמת ההישרדות, הייתה סבתא שלי. היא הייתה מבוגרת מידיי לכל הדברים האלו ולכן היא הייתה זאת שנשארה איתי בבית. היא טיילה איתי בגנים שעשועים, לקחה אותי לגן ובהמשך לבית ספר, האכילה אותי, לימדה אותי דברים חדשים על העולם.
היא הייתה הסנגורית שלי כשההורים חזרו הביתה מותשים ולא היה להם כוח לשמוע "חפירות" של ילדה שמתלהבת מכל מיני שטויות, שעבור ילדים הם התגליות חדשות וחשובות לגבי העולם. היא זאת שהקשיבה לתובנות של על העולם.
היא הייתה האם השנייה שלי, בלעדיה לא היה לי אף אחד בעולם.
חברים לא היו לי כי הייתי "הרוסיה המוזרה", ביסודי בכלל זכיתי למורה מתעללת וגזענית, ההורים לא בדיוק יכלו להביא לי תשומת לב על אף שהשתדלו. הכל היה על הכתפיים של סבתא והיא לקחה זאת על כפתיה בגאווה עד שפיזית לא יכלה עוד.

כשהייתי בת 8, סבתי האהובה, נפטרה מסרטן.
לפני שהיא נפטרה לא הבנתי בדיוק למה היא בבתי חולים, לא הבנתי למה הרבה פעמים הייתי צריכה לישון מחוץ לבית אצל הסבתא והסבא השניים, לא הבנתי למה שמעתי את אמא שלי בוכה או מתפרצת בעצבים. ניחשתי שאולי אני עשיתי משהו לא בסדר כנראה.
חייתי בשנה או שנתיים של חוסר וודאות סביב מבוגרים שניסו לא להדאיג אותי אבל היה כתוב להם על כל הפנים שמשהו לא בסדר.
ידעתי במעורפל שסבתא חולה, ידעתי במעורפל שזה קשור לסרטן ושסרטן זאת לא מחלה קלה כמו שפעת.
אבל לא חשבתי שאני אאבד אותה. הרי איך אני יכולה לאבד האישה הזו שגידלה אותי? שהשם שלה היה המילה הראשונה שאמרתי? איך אפשר לאבד את האישה הזו ששרדה את השואה וניצלה ממוות פעם אח פעם אחר פעם לאורך כל חייה עד כה? מבחינתי היא הייתה בת אל-מוות או משהו.
ומה זה מוות בכלל? לא ידעתי שיש כזה דבר.
הייתי כל כך תמימה לאירועים. אני זוכרת שסבתי הייתה מעבירה לי חטיפים שקנתה שבקיוסק בבית חולים כי היו בהם פוגים שהיא ידעה שאספתי. פעם ילדה מבית הספר ביקרה אצלי ושאלה אותי איך יש לי אוסף כזה מרשים, עניתי לה "סבתא שלך צריכה להיות בבית חולים" והיא הסתכלה עליי במבט מזועזע ואני לא הבנתי למה, כי מבחינתי זה היה המקום שממנו אפשר להשיג פוגים נדירים.

ואז, יום אחד בחורף של שנת 2003, אמא שלי לקחה אותי לשיחה והכל נעשה לי ברור, קיבלתי תשובות לכל החופשות הכפויות שלי בבתים של קורבי משפחה אחרים ולכל התחלששויות ששמעתי מכל המבוגרים סביבי.
הלוואי ולעולם לא הייתי מקבלת תשובות על השנתיים ההזויות האלו וסבתי הייתה פשוט חוזרת יום בהיר אחד עם חיוך הביתה והייתה ממשיכה לספר לי סיפורים לפני השינה, מעירה אותי לבית ספר למחרת ועושה איתי שיעורים בצהריים.
נשארתי לבד, כשאני חוזרת הביתה מבית ספר, מקום שהיה סיוט בפני עצמו, אני שומעת רעש צורם של שקט ומרגישה בדידות וכל מה שמילא אותי הייתה המודעות לזה שאולי עצמי יום אחד לא אהיה כאן. מודעות כל כך מפחידה.
חצי שנה לאחר מכן מצאתי את עצמי בחדר של פסיכיאטרית ילדים והתחלתי את הקריירה שלי כאדם חרדתי-דיכאוני כי זה השפיע עליי כל כך קשה.
להישאר ככה לבד בעולם, בלי הגנה, ללכת כל יום למציאות מתעללת שפחדתי לשתף אחרים, מבלי שיהיה מי שיחבק אותי לאחר מכן.
זה יכול להיות לשבור בשנייה כל מבוגר שאני מכירה, אז ילדה בת 8 שרק לפני שנתיים עזבה את הבובות בגן ועלתה לכיתה א'?
התמימות שהייתה בי התנפצה לרסיסים והסביבה הסבירה אותה כבגרות. אני קוראת לה הישרדות.
כשניגשתי לילד עצוב שסיפר שסבא שלו נפטר ואמרתי לו שהוא לא צריך להצטער, כי סבא שלו לא היה רוצה שלדעת שהוא עצוב והיה מעדיף שהוא ישמח וימשיך הלאה בחייו למענו. המבוגרים מסביבי היו בשוק שילדה בת 8 הגיעה לתובנה כזו ומדברת כמו איזו "פסיכולוגית", בעוד מבחינתי זאת הייתה רומנטיזציה לעניין על מנת לשרוד ולא משהו שמעיד בהכרח על כוח.

אך מסתבר שצדקתי, החיים באמת המשיכו הלאה.
מותה של סבתי היה שיעור לכל המשפחה שאיחד אותה והעניק לה חיים חדשים. לא הייתה לנו ברירה אלא להתאחד בגלל הכאב.
לבסוף הראנו למוות שאנחנו יותר חזקים! דורות שקמו על הרגליים לאחר פוגרומים ושואה... מה זה בשבילנו קצת סרטן?
המצב בבית נרגע, ההורים כבר ידעו לדבר בעברית, עשו הסבות מקצועיות, השתלבו בשוק העבודה והתאזנו כלכלית.
אמי הפכה להיות החברה הכי טובה שלי, עשתה בשבילי כל כך הרבה על מנת שאמשיך לחיות עם חיוך על השפתיים.
כתוצאה מהטיפול בי, הבינה שאין להתבייש בקשיים נפשיים והחלה לטפל בעצמה וכך יצאה ממצב אובדני שהסתבר שהייתה בו.
דודתי אימצה תאומות, באופן סימבולי מאוקראינה, ובמקום אווירה של מוות, חיים חדשים החלו במשפחה.
אני החלטתי כבר אז להקדיש את חיי בשביל לתת חיים לאחרים.
בהתחלה רציתי להיות רופאה, אך נוכחתי לגלות ושאני מדעים ריאלים לא חברים טובים אז בחרתי להיות פסיכולוגית, להקדיש חיי להבין את התעולמה הזו הנקראת "נפש האדם" ולעזור לאחרים עם הממצאים שלי.

למה כתבתי את זה עכשיו? אין לי תשובה חד משמעית, אני רק רוצה להגיד לכם שהכאב בסוף נהפך לנסבל ושהחיים נמשכים.
זה הרי מה שאנשים כמו סבתי ז"ל היו רוצים שנעשה- שנחייה ונחייך תמיד.


                                               (תמונה הממחישה כי המוות הוא חלק מהחיים, וכי במקום בו יש מוות בהחלט אפשר לזרוע תקווה וחיים)

גבר גבר עדין​(שולט) -
מונומנטלי. מרגש. נוגע.
את צריכה להפוך את זה לספר.
לפני 3 שנים
אשליית האפס המוחלט​(מתחלפת) - זה גם תלוי בנקודת הזמן/גיל יש לו תפקיד חשוב.אבל ישנם מנגנוני הגנה והסחות דעת שעוזרות להתמודד והצורך הבסיסי שלנו לחיות. הלוואי שאני לא טועה.
לפני 3 שנים
אדון_המשאלות​(מתחלף) - מרגש ומרשים,
משואה לתקומה ומעבר.
היא גאה בך כל הזמן.
נשיבוק מכולנו :)
לפני 3 שנים
גארפילד - וואו זה סיפור מדהים,היחס הקשה לעולי המדינות הזרות נשאר בעינו וקשה ביותר,נקווה לעתיד טוב יותר עבור ילדינו
לפני 3 שנים
עציץ​(מתחלף){משוייך} - העלית לי דמעות בעיניים. אני אסביר לך בפרטי למה
לפני 3 שנים
Ramos​(אחר) - נראה שאת אישה עוצמתית ומדהימה. אני בטוח שאת פסיכולוגית מוכשרת, כי המעשה והתיאוריה הם חלק ממך
לפני 3 שנים
TalTul - קשה לאבד מישהו שגדלים איתו ומכירים כל החיים. במיוחד אם הוא נתן כזאת פינה של נחמה. כשסבא שלי נפטר, ושלושה שבועות אחריו סבתא, הייתי בן הרבה יותר מ-8 וזה עדיין כאב מאוד.
טוב שהתגברתם על זה. אולי בסוף ייצא מכל הקושי הזה משהו טוב.
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י