שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. חמישי, 3 בנובמבר 2016, בשעה 22:57

אני אוהבת מוזיקה, אני אוהבת ז'נארים שונים ואת הטכניקות הייחודיות שבכל אחד מהם.
כשאני מגלה שיר טוב אני יכולה לשמוע אותו במשך שעות, אני אהנה מהמנגינה שלו ואולי אף אנסה ללמוד לנגן אותה בעצמי, אני אחפש את התרגום שלו אם מדובר בשפה שזרה לי, אני אהפוך את כל הרשת בשביל למצוא את המשמעות העמוקה של המילים שלו.
אבל לא משנה כמה השיר יהיה טוב, אחרי פרק זמן מסויים הוא פשוט נחרש וזה מעיק לשמוע אותו. זה לא מרגש כמו בהתחלה. הכל נעשה בשיר צפוי ככה שאני לא מרגישה צורך לשמוע אותו, אני פשוט יודעת אותו בעל-פה והבנתי כל מה שאני צריכה להבין לגביו.
יש רק להקה אחת שלא ימאס לי לשמוע את שיריה לעולם.
הייתי רוצה להגיד שאני יכולה לשמוע אותם גם 20 פעמים ביום, אבל עדיף שלא, אחרת זה היה פשוט מעורר בי אובדנות בגלל הכובד של המילים שלהם.
אבל כבר עברו 8 שנים מאז שהכרתי אותם והשירים שלהם עדיין מצליחים לגעת בי ופשוט לגרום לי לבכות ולהרגיש את הכיווץ הזה בלב, זה הרבה מעבר ללרגש.
כי כל מילה שם כאילו ונכתבה עליי. אני יודעת שזה טבען של בעיות ושלכל אחד יש נטיה לחשוב ששלו מורכבות יותר ושיהיה קשה לאחרים להבין, אבל באמת שלא הכרתי במציאות אף אדם שיכל להביע את הרגשות שלי במילים באופן כזה.
זה מדהים אותי בכל פעם מחדש כמה המילים האלו מצליחות לקרוא אותי, זה מדהים אותי כל כך עד שאני חושבת עליהן יותר ואז מוצאת בכל שמיעה מחדש פרשנות שהיא אפילו יותר עמוקה ממה שחשבתי לגביהן בשמיעה הקודמת.

מרוב שהשירים שלהם כל כך חשובים לי, אחד הפוסטים הראשונים שלי בבלוג היה על שיר אחד שמלווה אותי מאז גיל 13.
אבל אני עוד לא סיפרתי לכם על שיר שהוא הפסקול שלי ברגעים עצובים מגיל 20. כן, לא עבר מלא זמן, שבהתחשב בעובדה שאני בת 21 אבל השיר הזה כל כך מתאר את מה שאני מרגישה, והאמת שהוא אחת הסיבות שחזרתי לכלוב אחרי שזמן רב לא הייתי בו.
לא פרשתי כי נמאס לי מבדס"מ, הרי זה חלק בלתי נפרד ממני, אלא פרשתי כי הייתי בקשר רציני בן שנתיים (לא בדס"מי בהגדרתו אבל נכלל בו בדס"מ, לכל הסקרנים) והוא מן הסתם קרס ולכן אני שוב כאן.

באופן מאוד אירוני, בזמן הפרידה שלי יצא ללהקה האהובה שלי שיר חדש, שמדבר על שני אנשים שניסו להיות ביחד, נכשלו ועכשיו כל אחד מהם סובל ומנסה ללמוד לחיות בנפרד עם הכאב בתוכו. וכצפוי, התמכרתי אליו.

זה היה חורף, בחודשים האלו בשנה שבישראל ממש מרגישים את הקור ואני בכלל אדם שכל הזמן חם לו.
אני זוכרת איך הקור הזה לא בדיוק עזר לי להרגיש טוב יותר, הוא פשוט היה מה שהרגשתי מטאפורית בלב.
הקור הזה גרם לי לרצות להסתגר במיטה החמימה ובאמת לא ידעתי אם זה נבע  בגלל הקור הפיזי או הקור הנפשי,הרי את שניהם רציתי להפשיר.
זה לא שאני מתחרטת על הפרידה הזו, אני יזמתי אותה, כי ידעתי שככה יהיה טוב יותר לכולם, פשוט זה הותיר בי חלל כזה בלב כי אני גרתי עם האדם הזה במשך שנתיים ולהיות איתו הייתה שגרת יומי. להתרגל ללקום בבוקר ושחצי מהמיטה ריק, להתרגל לזה שהחדר שלי שקט. זה מוזר להרגיש בחסרון של מישהו שנראה שהיה שם תמיד ולהבין כמה הדברים המובנים מאליו של היום-יום תפסו חלק כזה גדול בחיים שלך.
הוא היה זה שהצליח להבין אותי, לפחות בתחילת- אמצע קשר שלנו. הוא עזר לי עם ההפרעה שלי, ניסה להקל עליי. אני עד היום מאשימה את עצמי בזה שאולי העמסתי עליו יותר מידיי איתה, אבל כשאני חושבת על זה יותר לעומק אני מבינה שהאופי שלו פשוט לא היה מתאים לקשר, הוא היה ילדותי מידיי על אף הכוונות הטובות שלו.
הוא היה בן 34 כשנפרדנו ובכל פעם שאמרתי את הגיל שלו, מי שלא ראה אותנו ביחד קפץ לו לראש הסטריאוטיפ של "בחור מבוגר ובחורה צעירה ממנו! בטח הוא מנצל אותה עם הניסיון שלו!", אבל המצב היה הפוך.
אני הייתי האדם עם הניסיון, אני אפילו הייתי החברה הראשונה שאי פעם הייתה לו. אני דיי סידרתי לו דברים בחיים. למשל, אני זאת שדחפה אותו לדוקטורט וכשהוא נרשם לאוניברסיטה, האדם שהוא כתב באנשי קשר שניתן ליצור איתם קשר במקרה חירום הייתה אני ורק אני.  היו כל כך הרבה אנשים שהוא יכל לרשום שם, שגרים בקרבת מקום, אבל הוא בחר רק בי.
אני עשיתי את הלא יאמן, מה שפסיכולוגים שהוא היה אצלם לא הצליחו, מרוב שהוא בטח בי וקידמתי אותו.
אני אוהבת לעזור, אני אוהבת את התחושה הזו שבן אדם צריך את ההכוונה שלי, אבל רק כשזה הדדי ומוערך. ובשנה וחצי ככה זה היה. 
כשהכרנו, במקריות לגמרי במקום השירות הראשון שלי, הוא היה ילד ביישן ברמה שהוא לא דיבר עם אף אחד בכלל, זה לא משך אותי כי זה היה מעבר לביישנות חמודה וסבירה, אבל איכשהו התחלנו להתחבר ודבר הוביל לדבר.
במהלך הקשר שלנו אני העלתי לו את הביטחון וזה ניכר עליו כי הוא התחיל להתקדם בחיים וכנראה אז ברוב טיפשותו חשב שאפשר לזלזל בי.
בחצי השנה האחרונה שבילנו ביחד, מילד שמעריץ את "אמא" הוא הפך לנער "ששונא את אמא", אבל לא מרוע גדול אלא כי פתאום נראה לו שלהיעזר בה אומר שאתה מוגבל ביכולותייך.  ממש כמו אצל נער מתבגר אמיתי. 
הקטע של "אמא- בן" לא היה משחק התפקידים שלנו כמו שצריך להיות בקשר בדס"מי בריא שיש בו תלות ממקום של כוח, אלא פשוט מצב שנוצר מתוך תלות לא בריאה. אפילו לא הבאנו לזה שם, אבל זה פשוט הרגיש ככה, אם אני צריכה לחשוב על זה לעומק בדיעבד.
הוא היה אדם חלש וזאת הייתה הטעות שלי לצאת איתו מלכתחילה, אבל הרציונל לא פעל אז.
בכל מקרה, כשאתה חלש, הרבה יותר קל להפנות את הזעם לאדם שאוהב אותך וינסה להבין אותך מאשר לבוסית שלך שלא תחשוב פעמים לפני שתטיס אותך מהעבודה. היא זאת שבאמת הגבילה אותו ובאופן לא חוקי כי היא גרמה לו לעבוד ללא שכר פעמים רבות וזה הרתיח את דמי אז הבאתי לו כלים בשביל להיות יותר אסרטיבי בחייו האישים והוא ברוב טיפשותו השתמש בהם באופן שגוי ונגדי. אז קמתי והלכתי אחרי שניסתי לדבר איתו על הנושא הזה מספר פעמים, כי הבנתי שזה לא ישתנה.
הוא התחנן שנחזור, בדיוק כמו שילד שעשה הצגה של "לברוח מהבית" ואז קלט שבלי אמא שלו הוא לא באמת יסתדר בעולם.
אבל ידעתי שאין עתיד עם אדם כזה, אז המשכתי לעמוד על שלי. נפגשנו לאחר כחודש בשביל "לסגור מעגל" ובתכלס? הבן אדם פשוט התדרדר בלעדיי וזה היה ניכר במראה החיצוני המוזנח שלו. זה חיזק אצלי את הרצון להתרחק איתו, כי ידעתי שלחזור פשוט ישאוב ממני כוחות שוב, כי הוא לא רוצה לחזור מתוך רצון להשקיע בקשר אלא כי הוא רוצה לא רוצה להישאר לבד.

בכל מקרה, הידיעה הרציונלית הזאת לא עזרה, כי חוץ ממנו לא בדיוק היה לי מישהו.
אני הכרתי אותו במקום השירות הראשון שהייתי בו ובאותה עת כבר הייתי במקום שירות אחר בתפקיד משמעותי יותר ובאינטקציה עם אנשים שאני מדריכה ולא יכולה ליצור איתם קשר לא פורמלי, החברים מהתיכון היו במקומות אחרים בחיים... ובעצם נשארתי לבד והלבד יוצר מחשבות.
אז איך השיר שלי קשור לזה? אסביר לכם תוך כדי שילוב של ציטוטים ממנו ופרשנות אישית שנתתי לו בהתאם לאירועים בחיי.

Where is the world I saw in your eyes?
It lived through the night, then whispered goodbye
The cuts on your skin
The red in my eyes
This winter inside Is crushing me now

זאת הפתיחה של השיר וראשיתן של המחשבות שלי בנושא הזה.
איפה באמת היה העולם שראיתי בעיניו פעם בתקופה הטובה שלנו שנמשכה שנה וחצי?
כשהסתכלתי בעיניים שלו באותו ערב שבו נפגשנו אחרי חודש, העולם הזה באמת אמר "להתראות".
הוא לא היה אדם שפגע בעצמו פיזית, אבל אבל החתכים בנפש שלו היו עמוקים יותר.
והאדום בעיניי, היו תוצאה של דמעות של שחרור ועצב בעת ובעונה אחת.
ובאמת, החורף הזה, הפנימי, מחץ אותי באותה תקופה.

I am alone, I am scorn
I can't remember to forget you
I just weather the storm

אני הייתי לבד. לא היו מסביבי אנשים, זאת באמת בושה בעולם החברתי שלנו ולא יכולתי לזכור לשכוח אותו כי הייתי עסוקה בלהרגל ללבד הריקני הזה. הייתי צריכה להתמודד מול הסופה שנוצרה מהחורף הפנימי שבי. ולא בדיוק התמודדתי רגשית עם הפרידה הזו אלא עברתי אותה הלאה. 
אמרתי שחזרתי בגלל השיר הזה לכלוב? טוב, לא בגלל השיר, אלא בגלל התחושה שהשיר הזה מתאר. חפשתי מישהו לברוח איתו. מצאתי כמה וברחתי איתם לכמה לילות, מדהימים ביותר. אבל לא יכולתי להישאר מעבר כי פחדתי להיקשר.

The love that I had, it drowned in the tide
Stirring the waters Where hearts lay bare

הייתי בי אהבה כלפי האדם הזה, בכל זאת, היינו ביחד הרבה. התעוררנו ביחד ונרדמנו ביחד, וגם היינו ביחד בין לבין.
האהבה הזו פשוט טבעה לה, והתערבבה במים שטבעו בהם לבבות אחרים שגם הם כנראה חיפשו מישהו לברוח אליו באותן לילות.
כה חשופים בפני הם היו ולא רק כי פתחו מולי רגליים ונתנו לי להיכנס פנימה, אני לא הייתי אדם של אקטים מכניים והייתה שם גם פתיחה של הלב ולא רק של התחת. לא ממש לעומק אבל מספיק בשביל לגעת במקומות שאנשים לא נוגעים בהם בדר"כ.

Enfolding this shame into despair

אני לא יודעת אם מדובר בבושה, אני לא מתביישת בשום דבר שעשיתי.
אבל זאת גם לא גאווה גדולה כשאת יודעת שאת תנסי להתמחק מהאדם השני, כי את יודעת שאת מפחדת להיפגע שוב.
לא הולכתי אף אחד שולל, ממש לא, אבל לא איפשרתי להם להתקרב אליי.

Let me take the noose from our necks and carry us home
Still so alive even after your die

אני לא יודעת אם מישהו מהקוראים של הבלוג הזה היה אי פעם בדיכאון, אבל אני משערת שכן.
כל פעם שאני מעלה פה פוסט חדש אני זוכה לבין 300 ל 500 ציפיות באותו יום. אני מתארת שלפחות בודדים חוו את מה שאני אתאר עכשיו.
רבים חושבים שדיכאון זה כשאתה מרגיש עצוב כל הזמן, אבל האמת שדיכאון זה כשאתה לא מרגיש כלום. אתה מרגיש כמו מת מהלך, כאילו כבר תלו אותך. לפעמים פיזית אפילו קשה להרגיש את הגוף. דיכאון זה מהמילה דיכוי, והתחושות בך פשוט מדוכאות.
אז אני הרגשתי את המחנק הזה, וכל מה שרציתי זה להוריד אותו ממני ולקחת "איתי הביתה", כלומר לתוך הלב שלי, מישהו בסיטואציה דומה.
האקס שלי לא באמת מת, אבל הוא מת מבחינה רגשית עבורי ובכל זאת יש משהו מאוד חיי בדימוי שלו בראשי.

We're just two cripples who fail to belong
Yes we're just two cripples
But we need to hold on

באמת ניסינו להשתייך, אבל נכשלנו.
וכמו שאמרתי, לא מרוע גדול אלא ממגובלויות נפשיות ורגשיות שונות.
ואנחנו באמת צריכים להחזיק מעמד ולהתגבר על הפרידה הזו ולהמשיך כל אחד בדרכו. אין דרך חזרה. אין ברירה. עדיף ככה.

From this flesh my spirit longs to break away

זאת שורה שיכולה להסביר משהו שאני הרגשתי מלא זמן, מאז שההפרעה שלי פרצה והרבה לפני שהכרתי את האקס הזה בכלל.
התחושה הזו שבא לך לברוח כשאתה מפחד מוכרת לכולם, אבל מה קורה כשאתה מפחד מעצמך? הרבה פעמים רציתי פשוט לברוח מהגוף הזה, לא בקטע אובדני, ממש לא. אלא בקטע שאם הזה היה אפשרי, הייתי רוצה לצאת מהגוף הזה ולחיות רגע בלי כל המחשבות המעיקות. כמו לצאת החוצה ולנשום אוויר ואז לחזור.

Wake me slowly if ever at all
Wake me slowly
Or watch me fall Watch me fall

כמו שאמרתי, דיכאון זה דיכוי של הגוף. מרגישים תחושה פיזית כזו כמו של עייפות רק מבלי שרוצים לישון באמת.
אני רוצה שמישהו יעיר אותי מהמצב הזה, בעדינות. בלי הלחץ הזה שיש לאנשים שכולם יראו להם נורמלים בזווית העין.
אני צריכה מישהו עם סבלנות או שפשוט אני אפול וזה הדבר היחיד שיהיה ניתן לראות ממני.

The life that I had Is gone with the tide
Another deception
I whisper goodbye

החיים שהיו לי, לטוב ולרע, כפי שהכרתי אותם עם השגרה שלהם, נעלמו בבת אחת עם הפרידה.
היו רגעים שחשבתי שאולי יצאתי מזה, שאולי מצאתי מישהו שיכיל אותי אבל זאת הייתה הטעיה (או שקבלתי רושם שגוי מהפחד להיפגע) ובאמת אמרתי להם להתראות.

באמצע השיר יש ציטוט מתוך נאום שהוא דווקא... איך אגדיר זאת? הוא לא דיכאוני, בעיניי לפחות.

“Drift like a cloud and flow like water, seeing that all life is a magnificent illusion, a plane of energy, and that there is absolutely nothing fundamentally to be afraid of. You will be afraid on the surface. You will be afraid of putting your hand in the fire. You will be afraid of getting sick, etc. But you will not be afraid of fear. Fear will pass over your mind like a black cloud will be reflected in the mirror.”

החיים באמת נחספים כמו עננים וזורמים כמו מים, באופן טבעי, ללא שליטתנו ואפשר לראות שהם פשוט אשלייה אחת קסומה, כמו מטוס ענק שמלא באנרגיה שטס לו בשמיים ללא שום עכבות.
ובאמת, אין משהו לפחד ממנו בעיקרו. אנחנו תמיד נפחד רק על פני השטח, אנחנו למשל נפחד לשים את היד בתוך האש, או שנפחד להיות חולים אבל לא נפחד מהפחד עצמו. הפחד יעבור מעל ראשנו כמו ענן שחור שיופיע במראה.
יש שם ענן שחור, כבד וקודר מאוד, אבל הוא בסה"כ השתקפות, הוא לא באמת שם. יהיה בנו פחד, אבל הפחד הוא רק ההשתקפות ולא העצם הממשי.
אז ממה אני בעצם מפחדת? זה לא באמת קיים. למה פשוט לא לזרום עם החיים? למה פשוט לא לשוט בקלילות כמו העננים?
כי החיים הם לא שיר, על אף שהם מתארים אותם טוב מאוד. יש דברים מורכבים שדורשים קצת יותר מאוסף מילים, קול ולחן, אבל זאת התחלה טובה כי השראה היא דלק מצויין להכל.

לינק לשיר למי שרוצה להאזין:

bondman​(נשלט){FLR} - להקה מעולה. מעניין הניתוח שלך.
לפני שנתיים
אלפא-בטא​(נשלט) - יש לי הרבה מה להגיד בנושא. אך מפאת השעה אסכם את הפוסט כנוגע, ואת כרגיל אנושית מאוד ומקסימה.
לפני שנתיים
שולט מהצפון​(שולט) - וואו. זה אחד הפוסטים המרגשים שיצא לי לקרוא. התחברתי כמעט לכל מילה שרשמת.
הבגרות שלך בכתיבה מאוד מפתיעה...לא בגלל הגיל שלך, אלא בגלל הבגרות והבשלות שאת משדרת.
הצלחת בהחלט להחזיר אותי במחשבות לתקופות קשות של פרידות ומחשבות, אבל גם להזכיר לי שיש חיים אחרי הפרידה והחיים ממשיכים הלאה.

ואגב, לא הכרתי את הלהקה ואת השיר....שמח להכיר אותם וכבר הוספתי לפלייליסט :)
לפני שנתיים
dror30 - אהבתי את הפוסט, הזכיר לי דברים מהקשרים והפרידות שהיו לי.
את מאמינה שבאמת אין משמעות לגיל? היו לי קשרים עם נשים שיותר מבוגרות ממני בכ-10 שנים, וכן הרגשתי קצת פער שקשה לי להסביר מהו, לא זאת הסיבה שהקשרים לא הצליחו אבל מרגיש לי שיש לזה איזשהי משמעות אבל קשה לי לדעת אם זה באמת נכון, או שהפערים שהרגשתי לא באמת קשורים לגיל.
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י