בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. שבת, 5 בנובמבר 2016, בשעה 23:41

אז לפני שאני אתחיל לכתוב את הפוסט אני מראש אציין שהוא לא מכוון לאף אחד ספציפית, אני מתייחסת לזה כתופעה.
אם אתה קורא שורות אלו ואתה מבין האנשים שעשו לי את זה, אין צורך להתחיל לסנגר על עצמך באינבוקס, אני לא כותבת את זה בשביל לסגור עם אף אחד מכם חשבון, הסיבה שאני כותבת את השורות האלו היא כי אני יודעת שזאת תופעה שעוד תחזור על עצמה, לכן רציתי לספר פה על הצד שלי לכל מי שחושב שללכת איתי בדרך הזו יהיה הדבר החכם לעשות.

אז מה בעצם קרה? האמת שמשהו לא מפתיע בכלל. אני בטוחה שלא היה חבר בכלוב שזה לא קרה לו.
אני מדברת על העלמויות פתאומיות. ואני לא מתכוונת להעלמויות בשלב הוירטואלי כשאנחנו רק עוד שני כינויים אנונימיים שדיברו איזה שיחה ידידותית בודדת ואז בתכלס אף אחד לא חייב לאף אחד שום הסבר.
אני מתכוונת להעלמויות אחרי שאנחנו מדברים תקופה וכבר שיתפנו אחד את השנייה בדברים קצת יותר עמוקים מ"היי, מה קורה?".
אני מדברת על השלב שבו אנחנו כבר יודעים את השמות אחד של השנייה, ראינו תמונות, יש לנו מושג פחות או יותר מה כל אחד מאיתנו עושה בחייו, כבר החלפנו מספרי טלפון, אנו מדברים על בסיס יומי ואפילו כבר יש לנו תאריך שבו אנחנו אמורים להיפגש או שכבר נפגשנו.
השלב הזה שיש כימיה, היכרות והבנה, הכל זורם על פניו ואז... בום! הצד השני מקבל רגליים קרות.

זה לא נעים כי התפתחה בי ציפיה מאותו אדם, אבל אני לא לוקחת את זה ללב. אני יודעת שיש לו את השיקולים שלו ואני מייחסת את זה לפחד ולא לרוע, אז אני בסדר עם זה. הרי יש לי הפרעת חרדה בעצמי, אז אני יודעת שהשיקולים שלנו בעת פחד הם מאוד לא רציונלים.
אף אחד לא שייך לי, אין לי בעיה לשחרר אבל כשאני משחררת יש לי בעיה לקבל את האדם הזה בחזרה.

אני יודעת שהבעיה לא בי, הרי מבחינה רציונלית אין מה לפחד ממני. אני יוצרת שיח פתוח עם הנשלט הפונציאלי שלי, הוא יודע שהוא יכול להגיד לי הכל ובהחלט, רובם משתפים אותי בדברים מאוד אישיים.
90% מהתוכן שעובר בנינו הוא על הכל חוץ מבדס"מ משתי סיבות: הראשונה היא כי אני רוצה ליצור שיח בגובה העיניים ולא לגרום להם לחשוב שהם חייבים לבצע משהו שהם לא שלמים איתו והשנייה, והלא פחות חשובה, היא כי אני רוצה להכיר את האדם מולי, להבין איך הוא חושב, להבין איך הוא מרגיש או פשוט סתם להרגיש שכיף לי איתו. ככה שדיבורים על מה שאני אעשה לחור תחת שלו יכולים לחכות מבחינתי.
עם הנשלטים שיש לי איתם חיבור טוב השיחות הן על הדברים שהם הכי לא הסטריאוטיפ שיש לנו בראש כשאנחנו חושבים על שיח בין אנשים שהכירו באתר בדס"מי. אם הייתם יכולים להקשיב לשיחות האלו הייתם בטוחים שמדובר בשני אנשים שהתחברו במקום עבודה או בלימודים.
אין פה משהו מלחיץ של "סאדו" כפי שמכירים אותו באתרי פורנו אפלים, אני לא יוצרת שום דיסטאנס, אני לא מדברת בקשיחות, אני לא מדברת איתם על דברים שמביכים אותם, אני לא לוחצת על אף אחד להיפגש איתי, אני לא דורשת מאף אחד התמסרויות טוטאליות כאן ועכשיו. השיחות על בדס"מ מגיעות רק כשנוצרה בנינו כימיה, כשזה מרגיש כמו הרגע המתאים או כשאנחנו עומדים להיפגש אז מן הסתם צריך להיות תיאום ציפיות וגבולות.
בקיצור, צריך כישרון מיוחד בשביל לחשוב שאני רק רוצה להיכנס להם לתחת ואם הם לא "יתנו לי" בתקופה הקרובה ופשוט יגידו לי "אני צריך עוד זמן" אני אגיב בצורה ילדותית וכועסת.
אין לי בעיה להאט את הקצב אם צריך, אין לי בעיה להיפגש רק באופן ונילי, אין לי בעיה אפילו לרדת מכל הרעיון ולהשאיר את הידידות בנינו וירטואלית ושפשוט נמשיך לדבר על משחקי מחשב או פסיכולוגיה או מה שזה לא יהיה עד שהצד השני ירגיש יותר בנוח.
אני מבהירה לכל אחד שגם במידה ונפגשנו, עדיין מותר לו להגיד לי "לא" או "אני מעדיף בפעם אחרת", גם אם הוא ערום עם רגליים פתוחות והתחרמנתי לו על התחת ואני עוד שנייה בתוכו. סביר שאפילו לפני שיגיד "לא" מילולי אני אראה שהוא פחות זורם ואני אשאל אותו אם הוא בסדר. וכן, היה לי מקרה כזה, אז פשוט התחבקנו ודיברנו כמה שעות.
אני חושבת שסבלנות והבנה זה מה שמבדיל שולטת אחראית מסתם ילדה מפונקת וההתנהלות שלי תמיד בהתאם מכיוון ואני לא מעוניינת לפגוע באף אחד בכוונת תחילה, במיוחד לא במי שסומך עליי והפקיד נפשו וגופו בידיי.

אבל לא! יש כאלו שבכל זאת מנתקים ממני קשר מהפחד שלהם להיחדר או מבדס"מ או מהכל ביחד. ומילא הם לא היו מדברים איתי רק יום, שבוע או אפילו חודש! אבל הם מנתקים איתי קשר לחצי שנה, שנה ואז שולחים לי הודעה כאילו כלום!
הם מסבירים בהודעה הזו כמה פחדו שאם יגידו שהם עוד לא מוכנים וצריכים עוד זמן יקרה איזה אסון ועכשיו "הם עברו תהליך" והם מוכנים לזה, כאילו שלא היה לי מה לעשות וחכיתי עד עכשיו למישהו שפשוט התנדף מחיי! נעלמתם ממני לחודשים ארוכים שבהם זרקתם אותי לקבינימט אחרי שעשיתי הכל בשביל שתרגישו בנוח, להזכירכם! אבל בסדר, אני לא לוקחת ללב ברמה קשה. אני סולחת על זה אחרי יומיים ביני ובין עצמי, אני לא כועסת על זה אלא יותר מרחמת על הבן אדם שהפחד מכתיב לו מה לעשות ושהוא ברוב טיפשותו פספס הזדמנות להכיר מישהי שנוצר אחלה חיבור איתה. היו כאלו שאפילו התוודו בפניי בשיחות שהתקיימו בנינו שאני הראשונה שמתייחסת אליהם בכבוד באתר הזה או אפילו בכלל בכל עניין הדייטינג וזה פשוט כמו לזכות בלוטו ולהחזיר את הכרטיס, כי הרי הם כל הזמן חיכו בדיוק למישהי כזו ובהמשך הטקסט אתם תראו עד כמה.

אז בזמן שהוא נשאר עם פחדיו, אני ממשיכה הלאה, מדברת עם גברים אחרים, יוצרת קשרים אחרים עם אנשים שיודעים להעריך, נפגשת ושולטת באופן שטוב לכל הצדדים שיש בהם טיפה יותר הגיון. גם החיים שלי באופן כללי מתקדמים ואני עוברת עוד סמסטר בתואר, מגיעה למסקנות חדשות בעקבות חוויות שונות ואני לא מחכה לאף אחד שוויתר עליי. אני משקיעה את תשומת הלב שלי רק במי ובמה שבאמת שווה את זה.
אני אפילו לא שולחת הודעה של "למה אתה לא עונה לי?" אלא אני פשוט משחררת מהם. אני לא מתעכבת ולא משקיעה אפילו שנייה נוספת בשטויות של להשאיר להם רגשות אשם על זה, על אף שאני בעיקרון יכולה.
אבל מה שכן, אני לעולם לא שוכחת. אני זוכרת כל מה שאנשים עשו לי. אז אולי היה קשה להם לסמוך עליי אבל לי הם פגעו באמון ולי יש סיבה ממשית ללמה לא לסמוך עליהם וזה למה אני לא רוצה שום קשר איתם יותר, גם אם יתנצלו. אני לא רוצה להתמודד עם אדם שברגע של קושי מנתק ממני קשר ומתייחס אליי כמו אוויר במקום לדבר איתי כמו בן אדם מבוגר, על אף שאני יודעת מאיפה זה נובע. אני אדם שמחפש יציבות ויש לי מספיק דברים על הראש ואני לא צריכה דרמות נוספות בחיים שלי. עם כל הכבוד, אני השולטת/בת זוג פונציאלית שלהם ולא הפסיכולוגית שלהם.
אני לא מחוייבת לספוג את זה ועוד באופן לא הדדי. אני לא צריכה לשבור את הראש שלי, אני פשוט אעבור הלאה למי שמעריך והוא זה שיזכה.

בכל מקרה, תמיד באיזה יום בהיר אחד, אחרי שעוברת חצי שנה, שנה או קצת יותר (השיא שלי היה אחד שלקח לו 3 שנים, אגב), אני מקבלת הודעה ממספר לא מזוהה או מכינוי בכלוב שמצלצל לי דיי מוכר, שכוללת את שמי בצירוף "זוכרת אותי?" או "סליחה" ואז איזה הסבר שאמור לגרום לי לקבל אותו בזרועות פתוחות, לדעתו. בעוד אני בכלל מנסה לזכור את השם של האדם הזה לפי הסגנון כתיבה שלו או היסטוריית שיחה אם יש. הוא, לעומת זאת, זוכר אותי טוב מאוד. עד כדי כך ישבתי לו בזיכרון, משמע בזמן הזה הוא קיבל את העונש שלו שהוא פשוט תוצאה ישירה של מעשיו.
הוא יפרט בפני את הפחד שהיה לו אז, הוא יגיד לי שהוא ניסה ליצור קשר עם אחרות וזכה לטונות של חרא, הוא יגיד לי שהוא התלבט פעמים רבות אם לשלוח הודעה ועכשיו הוא אזר אומץ. יש לי נטייה להאמין להם, אבל לצערי מנקודה זו אני לא סומכת עליהם שוב וכל מה שניתן להם לעשות זה להתמודד עם השלכות מעשיהם, זה לא שאני מקשה אלא זאת תוצאה ישירה של להתייחס למישהו כמו אוויר במשך חצי שנה-שנה.
אני לא עושה את זה בקטע של "אגו", אני לא אדם שמשחק משחקים, אני פשוט לא יכולה לסמוך עליהם שהם לא יעשו את זה שוב.
ובאיזשהו מקום זה דווקא טוב שזה קרה עוד בשלב ההיכרות ולא באמצע הקשר בשלב קריטי הרבה יותר כך שאני לא הפסדתי כלום בעוד האדם השני מרגיש שהוא הפסיד הזדמנות נדירה ואני יכולה להרגיש את זה.

אני אמנם לא מסתירה את האכזבה שלי מהם, אבל גם אני לא מחפשת להתעלל בהם רגשית אז אני אומרת להם בכנות שאני לא כועסת אבל לצערי זה לא יעבוד ושעליהם להשלים עם כך. בנקודה הזו יש את אלו שיחפרו לי וסירבו לקבל את ה"לא" שלי כי לדעתם לא הבנתי כמה עמוק הם מצטערים. מספר פעמים בשבוע הם ישלחו לי הודעות ארוכות או שינסו לתפוס אותי בכל הזדמנות בצ'אט בכלוב, בווסטצפ או בפייסבוק.  פתאום הם יודעים איפה למצוא אותי ואיך להתנסח, אה?
וזה פשוט עצוב, כי אני לא עיוורת ואני כן רואה איך הם מנסים להחזיר את הגלגל אחורה, אני יכולה להרגיש שאם הייתה להם אפשרות הם היו חוזרים אחורה בזמן ודופקים לעצמם סטירה. זה עצוב בעיקר כי כל כך קל להימנע מזה, פשוט הופכים את הסדר של הדברים! במקום לכתוב את המגילות האלו שאתם אומרים בהם "סליחה, אבל חששתי" בלשון עבר, יכולתם פשוט לכתוב מראש "סליחה, אבל אני חושש" בלשון הווה בזמן שהיו לכם את התנאים הכי טובים לכך! אם לא הערכתם- בעיה שלכם, אם נורא פחדתם- באמת שלא היה צורך.

אז, "למען הדורות הבאים", אם יש פה מישהו שקורא את השורות האלו ומרגיש פחד מפני התגובה שלי: 
תאמין לי שאני יודעת מה הוא פחד, יש לי הפרעת פאניקה שאין איש שלא מכיר אותי ולא יודע על קיומה. אני יודעת מה זה כששופטים אותך בגלל קשיים שמקור בפחד, אז אני בחיים לא אגרום למישהו להרגיש רע בגלל שהוא מפחד או בגלל קושי רגשי או נפשי אחר. להפך, אני אעריך יותר מכל אדם שמדבר איתי על כך בגלוי.
זה נכון שאולי לא אספוג הכל, כמו למשל פגיעה בי כתוצאה מכך, אבל משהו כמו "באסה" של לא לקבל משהו כאן ועכשיו זה קלי-קלות.
ביחד אנחנו יכולים למצוא פתרון או פשרה להכל, על הרבה דברים אני יכולה להתגמש בקשר אבל להיעלם זה קו אדום מבחינתי. אז תשקול שנית את דרך הפעולה שלך.

אלפא-בטא​(נשלט) - אלו האגוזים למי שאין לו שיניים.
לפני שנתיים
T O M​(שולט) - זה אמנם לא קשור לנושא עצמו אבל אני אוהב את הכתיבה שלך.
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - תודה :)
לפני שנתיים
עציץ​(מתחלף){משוייך} - הבקשה שלך היא הכי אנושית שיש, וקצת עצוב שצריך לאנשים עד כמה.

אתה רוצה להתנתק? זכותך. תיהיה בוגר ותבוא עם הסבר. תיהיה אינפנטיל ותבוא בלי הסבר..

אתה רוצה להתחבר מחדש כשהתנתקת כמו אינפנטיל? אל תצפה יקבלו אותך בידיים פתוחות או בכלל.

רבק אנחנו אנשים בוגרים. תנו אמון, אם לא בפרטנר שלכם לפחות בעצמכם, ותחסכו ניהול של עצמכם בידיי מושכות הפחד..

לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - אני מנסה לא לשפוט כשזה נעשה מפחד.
גם אני וויתרתי על הרבה דברים בגלל הפחד ולא תמיד עשיתי את זה בדרכים הכי מנומסות (לאו דווקא בבדס"מ, בחיי האישיים).
אבל אני הרגשתי שלצד השני לא באמת אכפת, שאני אהיה נטל עבורו. ומה שבטוח לא חזרתי ובטח שלא בציפיה שיקבלו אותי.
במקרה שלי, אני עושה הכל בשביל שהצד השני לא ירגיש ככה. אני מוודה שירגיש בנוח איתי.
צריך ממש להתאמץ בשביל לחשוב שמעניין אותי רק דבר אחד ושבזה תלוי המשך הקשר שלנו. אם זאת הייתה הסיטואציה והייתי מדברת איתם רק על בדס"מ אני גם לא הייתי מתאכזבת כי אז זה היה הגיוני.
לפני שנתיים
עציץ​(מתחלף){משוייך} - לגמרי מסכים אחיתך
לפני שנתיים
Davy jones​(אחר) - אולי אלה מאונני מקלדת שהולכים קצת יותר רחוק מהמאוננים אחרים ואז פורשים. או שהם מפחדים ללכת עם הבידי עד הסוף .... מפסידים
לפני שנתיים
dror30 - מסכים עם הכל, גם לי קרה כמה פעמים שהצד השני נעלם ובגלל שהבנתי שזה מפחד ולא מזלזול אני כן החלטתי לנסות שוב כשהן הצטערו אחרי תקופה אבל זה תמיד היה טעות וחזר על עצמו.
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י