בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ירקרקות האופר

לפני שנתיים. שני, 21 בנובמבר 2016, בשעה 15:39

מה שמזכיר לי את הפעם שחזרתי הביתה ומצאתי אותך מתחת לשולחן.

בדיוק עברנו דירה, אותה עיר, שכונה אחרת. הבית היה בארגזים והשמש הציצה מהצד הלא נכון של הדירה. אני הלכתי לעבודה ואת נשארת בבית, לכאורה כדי לפרוק, והנה אני חוזר והסלון עדיין בארגזים ואת על ארבע מתחת לשולחן, מציצה בי בעיניים גדולות. עמדתי שם עם המפתחות ביד וצחקתי, אבל לא הצטרפת לצחוק; המבט שלך נשאר קבוע וגדול-עיניים ומפוחד.

"תצאי משם, חמודה", אמרתי. את לקחת צעד אחורה. "מה יש?"

את לא אמרת כלום, המשכת להסתכל.

"את לא רוצה לצאת לשחק איתי?"

לקחת עוד צעד אחורה. שולי השולחן הסתירו את העיניים שלך ועכשיו שמתי לב שאת רועדת.

"אני אנחש", אמרתי. "את רוצה שאני אנחש?"

מתחת לשולחן ראיתי את החלק התחתון של הפרצוף שלך נד מעלה ומטה. כן.

"הלכתי ונשארת פה עם הארגזים והשמש הציצה מהצד הלא נכון של הדירה", ניחשתי. עוד הנהון. 

"ואז פרקת ארגז אחד?" הנהון. "וזה במקרה היה הארגז עם הצעצועים שלך? כן. ואז גילית שאת לא רוצה להיות ילדה גדולה בדירה הזאת לבד?"

כן.

"אז בנית לעצמך מקלט קטן, רק את והארגז?"

צעד קטן לכיווני. הנה העיניים שלך שוב. וכרגיל התחלתי לשאול את עצמי מה עובר לך בראש עכשיו. אם את מחכה שאוציא אותך משם או מקווה שלא; אם את מקווה שלא אבל בעצם רוצה שכן, או שבעצם את רוצה שכן אבל מתחת לזה ממש מקווה שלא -- מבוך מראות, אי אפשר לצאת מזה. ואז הבנתי שאני, אני רוצה אותך שם, בדיוק איפה שאת. 

אז בלי להגיד יותר מדי לקחתי ארגז, אחד שכתוב עליו "כלים - מטבח (שביר)", והנחתי אותו בינינו, על קו הגבול של השולחן. ראיתי את המבט שלך, עגול וסתום, והבנתי באותו רגע שטעיתי: מה שבאמת רצית זה שאני אוציא אותך משם. אבל בשלב הזה הרצון שלך כבר היה פחות חשוב, ולכן לקחתי עוד ארגז ("מצעים") והנחתי אותו על הארגז השני, ואז לקחתי עוד אחד ("מחשב 1 + כבלים"), ועוד אחד ("אמבטיה מגבות"), עד שהקפתי את השולחן בחומה של ארגזים, רק פתח אחד, קטן, נשאר, ואת נעלמת ביניהם, ואמרתי לך, "עכשיו את יכולה להגיש לי את הבגדים שלך".

עמדתי שם ונשמתי וחיכיתי לראות מה תעשי.

והנה יד מציצה דרך הפתח ומחזיקה חולצה. אני לוקח את החולצה ומחכה. חצאית. וחזייה. ותחתונים. וגומייה לשיער.

"עכשיו", אמרתי לך, "את יכולה להוציא את הוורוד מהארגז של הצעצועים.

לא חיכיתי הרבה. גם את לא: שמעתי את האבזם של הקולר הוורוד נרכס סביב הצוואר שלך.

"ועכשיו את יכולה למלא את הפתח".

את הבנת; תמיד היית יותר חדה בלי בגדים. הפתח הקטן בחומה סביב השולחן התמלא בארגז האחרון: "חדר שינה צעצועים".

"ועכשיו אני אפרוק", אמרתי. "ואת תחכי שאמצא אותך".

Mr Leo - תענוג הכתיבה שלך
לפני שנתיים
Grey / Green​(אחר) - look who's back!
לפני שנתיים
Odalisque - מתחשק לי לעבור דירה
לפני שנתיים
Honey Bee​(נשלטת) - אני לא מאמינה שאף פעם לא קראתי את זה. אני לא מאמינה שאני עוברת דירה מחר 🤦🏻‍♀️
לפני 4 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י