בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. שישי, 25 בנובמבר 2016, בשעה 10:00

סיפור בדיוני לחלוטין בהשפעת מרצה אמיתי שהיה לי בסמסטר שעבר שלא יכולתי להפסיק לפנטז עליו באופן הזה, השם שלו בסיפור הזה הוא כמובן בדוי לחלוטין ושונו פרטים מזהים מכל סוג. מקווה שתהנו בעת הקריאה כמו שאני נהנתי בכל סמסטר קיץ.
----
זה מעניין כמה האולם הזה גדול ואדם אחד בלבד מצליח למלא את כולו ואת ראשם של הנוכחים בו בקולו בלבד.
זה לא שהוא כריזמטי, זה שלא שהוא מעורר הערצה, אפילו הקול שלו ממש עדין וביישני. הוא זוכה לחשיבות רק כי אנחנו סטודנטים שצריכים לסכם את מה שהוא אומר לקראת הבחינה.
ראשם של חבריי לספסל האקדמי מלא בחומרים שונים שהוא מנסה להעביר, והראש שלי מלא במחשבות על הידיים שאני אעביר על גופו אם רק תהיה לי הזדמנות.
הוא עומד לו שם, בחזית הכיתה, מדבר על הדרכים השונות לעשות אנאליזות שונות לאישיות על פי אסכולות שונות בפסיכולוגיה.
וכל מה שבא לי זה לבוא מאחוריו ולתפוס באגן שלו, להצמיד אותו אליי ולהרגיש את התחת היפה שלו רגע לפניו שאמלא את חוריו.
כזה מרצה חננה חמוד, עדין, מצליח להראות כנוע גם כאשר עומד מול אולם שלם מלא בסטודנטים שרק מחכים לשמוע את מוצא פיו.
תמיד לבוש באופן אלגנטי, בחולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים שמכסים את גופו הרזה.
והתחת...? אוח... שאני לא אתחיל לדבר על זה אפילו! בכל פעם שהוא מתכופף על מנת להרים עט או דף שנפל, ניתן לראות איך הוא בולט באופן מאוד מחמיא דרך מכנסיו.
הוא נוהג לומר שאני בין הסטודנטים שכותבים את האנאליזות הכי טובות בקורס הזה ואני באמת לא מבינה איך לעזאזל זה יתכן? הרי כל מה שעובר בראשי כשאני מביטה בו הן רק מחשבות על משהו אחר שכולל בתוכו את המילה אנאלי! הדבר היחיד שאני מסוגלת לנתח בהרצאות זה את הזווית בה הכי כדאי לחדור אליו לו רק זה היה מתאפשר.
אבל עם איך שזה נראה, נראה לי שהוא דווקא קלט במה אני מעוניינת. הרי מלבדי אין אף סטודנטית שמחייכת ככה בעודה בוהה בו מתכופף, הן לא מחייכות אליו כלל וסביר להניח שהן רואות בו את האנטי-תזה למה שהן מחפשות בגבר.
נראה לי שבאיזשהו שלב הוא קלט את המבטים שלי והתחיל "להפיל בטעות דברים" לעיתים קרובות יותר כדי לנסות למצוא חן בעיניי.
ועל אף שהוא רואה שרמת ההקשבה שלי שואפת לאפס, בכל עבודה שהגשתי וקבלתי בה מעל 90 לאחר שנאלצתי ללמוד אליה את החומר בעצמי, הוא כתב "ציונך משקף את הקשבתך בהרצאות". אני מתחילה ממש להשתכנע שהוא מעוניין במה שאני מעוניינת בו ואלו סימנים איתם הוא מנסה לרמוז לי על כך.
למדתי בקורס הזה שיש רק דרך אחת לגלות אישיות של אדם, צריך להתקרב אליו ולחקור אותו במקום להניח כל מיני מסקנות וזה בדיוק מה שהחלטתי לעשות.
בסוף היום, כשהאולם כבר התרוקן מסטודנטים, ניגשתי למרצה שכעת התחיל לאסוף את חפציו ולהתארגן ליציאה.
"אני חייבת להגיד לך שההרצאות שלך הן הכי מרתקות הסמסטר" אמרתי וחייכתי כי הן מרתקות אותי מסיבה אחרת לגמרי ממה שאולי נראה לו.
"תודה" הוא אמר בחיוך, בתגובה לחיוך שלי.
"יש דבר מה שאני רוצה להתייעץ איתך לגביו" שקרתי, כאילו שזה באמת מעניין אותי "כאשר דיברת על הגישה הביהביוריסטית ציינת את נושא חיזוקים ועונשים, האם לדעתך אדם לומד יותר טוב כתוצאה מחיזוק או מעונש?"
"זה מאוד תלוי בסיטואציה..." הוא התחיל לענות בהרגשה של מבוכה. כנראה ולא היה רגיל שסטודנטים מתעניינים בדעתו מעבר למה שנדרש.
"יש סיכוי שאתה מראה לי בספריה מאמרים שדנים בנושא?" אני שואלת בספק בקשה ספק פקודה.
והוא הוביל אותי לספריה, שכעת הייתה ריקה מאדם, עבר על כל המדפים באגף שקשור לפסיכולוגיה וכאשר התכופף לאחד המדפים התחתונים וכמובן שוב זכיתי לראות את ישבנו בולט, התיישבתי לצדו והחלטתי שזה הרגע המתאים ביותר לעשות את "המהלך" שלי.
"תגיד, עידו" פנית אליו בשמו הפרטי ללא ציון תואר הדוקטור המכובד "מה אתה חושב שהיה משפיע עלייך טוב יותר, עונש או חיזוק?"
לפתע דממה שררה בספריה, דממה של מתח. ואני באמת לא יודעת מי יותר מתוח ממה שיכול להתחרש.
"מניסיוני, דווקא עונשים" הוא ענה בביישנות.
"אילו עונשים?" שאלתי באופן מאוד נוקב.
"כש... כש... כשהייתי ילד צעיר, אמי... נהגה להכות אותי ב...ישבני ואני... הרגשתי שזה...עזר לי" הוא גמגם מאוד והסמיק.
זהו, אם הוא העלה את הנושא סימן שהוא בכיס שלי. עכשיו נותר רק ליצור נוחות והקסם יקרה מעצמו.
שלפתי מן המדף את אחד הספרים שנראה לי הכי רלוונטי לנושא, ואמרתי לו שיצטרף להתיישב לידי על מנת שנקרא בו ובכך גם הצלחתי "לשלוף" אותו מתוך המבוכה שלו.
בעוד אנו קוראים בספר, אני מעבירה "בטעות" את ידיי על היד שלו, אני רוצה לראות איך הוא מגיב לקרבה איתי והוא מגיב בחיוך ביישני.
אני מקבלת זאת כ"אור ירוק" ומתחילה ללטף את ידו באופן מובהק, ואני מרגישה איך הסיטואציה הזו, שבה סטודנטית שלו מצליחה לשלוט באשר מרגיש מותירה אותו חסר מילים ורק ליבו הולם בחוזקה.
"אז עידו" אני שואלת שוב לפתע "מה התחלת להגיד על עונשים?"
"ש...אני...." הוא מגמגם.
והיד שלי יורדת במורד גבו, הוא לא מתנגד אלא ממשיך להביט בי במבט בוטח.
היד שלי נוגעת בגבו התחתון, בתחילת ישבנו.
"אתה לא חייב לדבר, אתה יכול לעמוד ולהראות איפה נענשת, עידו" אמרתי לו והוא קם ממקומו בציות, ניתן לראות בבירור זקפה גדולה בולטת במכנסיו שמוכיחה כמה שהוא נהנה מכל רגע.
"תוריד את המכנסים" אני אומרת בקול חלש וברור.
הוא שולח את ידיו אל הרוכסן אבל מאוד מתבייש, ידיו רועדות מרוב התרגשות.
"בוא אני אעזור לך, ילדון" אני אומרת כאילו הייתי אמו.
אני לוקחת את ידיי ופותחת את רוכסנו בעדינות, הרי למה לי למהר כשהוא כבר שלי?
אני שמה ידיים על מותניו ומורידה אותן בעדינות, כמו בליטוף לצדי גופו עד שהן מגיעות לקו החגורה של מכנסיו ותופסות בו בחוזקה.
אני מפשילה אותן בעדינות עד שהוא נשאר בתחתונים לבנים שמוסתרים ברובם ע"י חולצתו המכופתרת.
הוא מביט בי במבט בוטח ומניח ידיו מאחורי ראשו בכניעה, מבלי שביקשתי אפילו, הוא נותן לי גישה חופשית לעשות ככל שיעלה ברוחי בגופו.
כנראה זיכרונות מבית אימא? אוי כמה נוראי זה נשמע, אבל ככה זה בפסיכואנליזה, לא? הילד תמיד יחפש את אמו בנשים אחרות.
הפשלתי את תחתוניו והנחתי אותו מעל ברכיי בעדינות. התחלתי ללטף את ישבנו בעדינות, בחיבה. רציתי שיירגע, שירגיש נינוח ולא ייבהל ויתחרט חלילה.
אני לרגע לא מזלזלת בחרדה הזו שהוא מרגיש כשנפרץ הגבול שלו כמרצה, אני רוצה לחזק אותו חיובית על ההתמסרות הזו. רואים שבכל זאת אני שולטת בחומר?
כשעידו החמוד והקטן נרגע מעל ברכיי, הנחתתי סטירה לישבנו שלא הייתה חזקה אך נשמעה כך עקב ההד בספריה.
"ככה נענשת?" שאלתי בקול עדין באופן רטורי.
"כן..." הוא ענה בעוד אנחה נפלטה מפיו.
המשכתי עם עוד כמה ספאנקים וראיתי שהוא מגיב אליהם טוב.
פולט מתוכו צלילים של שחרור ועונג, כאילו הוא סוף-סוף חזר לאשר איבד, למשאלת ילדותו, למצאו עצמו מעל ברכיים כשכף יד חובטת בישבנו בחוזקה אוהבת.
ואז קטעתי את כל הכיף, הרמתי את החנון החמוד והרזה הזה, הושבתי אותו על השולחן הקריר עם ישבנו החשוף. קמתי והתבוננתי עליו מלמעלה והתחלתי לשאול אותו: "אתה אוהב את זה, עידו?"
"כן" הוא עונה
"אתה רוצה שזה ימשך?"
"כן" הוא עונה שוב, לא מסוגל להפיק מפיו תשובה ארוכה יותר מרוב התרגשות.
"אז בוא נקבע כמה כללים. קודם כל, אתה פונה אליי מעכשיו ב"גברתי", זה מובן?"
"כן" הוא לוחש בביישנות וחוטף סטירה.
"כן, גברתי" הוא ממהר לתקן את עצמו כשהוא רואה שידי עוד מונפת ואיני מהססת להשתמש בה שנית אם יתעורר הצורך.
"שנית, התחת שלך הוא שלי ומותר לי לעשות בי ככל היעלה על רוחי, זה מובן?"
"כן, גברתי" הפעם הוא עונה בקול ברור וצייתני.
"מחר, אתה מגיע להרצאה עם התחתונים הכי סקסיים שיש לך שימתינו לי מתחת מכנסייך, אני מצפה שהם יהיו מאוד מגרים אחרת תיענש. אני אערוך לך את הבדיקה בסוף ההרצאה" אני מודיעה לו בקול מאוד חד וברור.
"כן, גברתי, אני אשתדל" הוא ענה.
"אני מאוד מקווה שתשתדל, כי מה שהיה פה הוא רק חימום" אמרתי והתחלתי לארוז את החפצים שלי.
עידו לא זז ממקומו, כנראה הפנים שהוא לא זה שמחליט יותר על ישבנו, כולל לא מתי מותר לו להתיישב ולקום.
"אתה יכול לקום" אני מאשרת לו "יפה שהפנמת כל כך מהר מי מחליט על התחת הזה"
"הוא שלך, גברתי" הוא ענה בעודו קם ומתחיל לארוז את חפציו גם.
"מחר אתה הולך להפנים עד כמה, במובן הפיזי של המילה" אמרתי בחיוך
"למה את את מתכוונת, גברתי?"
"למשהו טוב" עניתי וחתמתי זאת עם נשיקה למצחו והלכתי אל עבר היציאה, מותירה אותו בחלל הריק של הספריה אך עם ראש מלא במחשבות.

עידו חזר הביתה, לדירה הקטנה שלו שלא רחוקה מהאוניברסיטה. בגילו, מעולם לא היה נשוי. אפילו לא הייתה לו בת זוג רצינית של ממש.
הוא היה טיפוס מאוד שקט, ביישן וכלל הנראה חיפש בכל הנשים את האימא האבודה שלו ולעולם לא מצא.
הוא נכנס לביתו כאשר מחשבות רבות מתרוצצות בראשו. הוא החליט להתקלח, הוא אהב לשהות מתחת לזרם המים הקרים, אלו עזרו לו לשטוף מעצמו את המחשבות ולארגנן מחדש.
עידו התפשט מול המראה, הסתכל בהשתקפותו העירומה שלו, של גבר כבן 40, שמצא עצמו על ברכיה של סטודנטית שצעירה ממנו במחצית מחייו. אבל בה הוא מצא משהו שלא מצא מעולם בבת גילו.
איך הוא, פסיכולוג בכיר, מרצה באוניברסיטה, לא מצליח להבין עצמו ולהירגע? כל מה שהוא יודע זה שהוא רוצה להיות שלה וזה מעביר זרמים בגופו.
הוא נכנס למלקחת ונתן לזרם המים לשטוף את כולו, את הישבן סיבן פעמיים, לכבודה, כלומר לכבודי. 
הוא יצא עטוף במגבת, לחפש קודם כל תחתונים שיכולים להיחשב מחר מספיק סקסיים עבורי. הוא עוד לא אכל, לא שתה, לא בדק את העבודות שהוא צריך להחזיר מחר וכל מה שמעסיק אותו זה למצוא תחתונים שישביעו את רצוני.
אחרי חצי שעה בה הוא הפך את הבית, עידו מצא תחתונים לבנים, שהוא לא לבש קודם מעולם, מבד דקיק שעוטף את ישבנו באופן מושלם. חדשים מהניילון, לישבן בתולי כמו שלו, שמוקדש כולו לגבירתו החדשה.
רק לאחר שהוא לבש אותם והתבונן בהן היטב במראה על מנת שיראו לא פחות ממושלמים, הוא ניגש למחויבותיו.

למחרת, כאשר עידו הגיע לאולם ההרצאות, אני כבר ישבתי שם, בשעה שבדרך כלל הסטודנטים עוד יושבים בדשא. נותרו עשר דקות עד שהם יכנסו. עידו הביט בי מופתע.
"ככה אומרים שלום, עידו?" ניגשתי אליו בעודי שואלת זאת.
"בוא תראה לי איך אתה יודע להגיד שלום" החזקתי בכתפיו ולחצתי עליהן על מנת להורידו למטה, על הברכיים.
"שלום לך, גברתי" הוא אמר בעודו מביט בי מלמטה, וחובק את רגלי בכניעה ובכך זכה לליטוף על ראשו.
"שלום לך, עידו הקטן" אמרתי באופן חמוד אך מקטין ואז הרמתי אותו על מנת לחבקו בזרועותיי והרגשתי איך ליבו לא יכל להפסיק להרטיט את בית חזהו.
התחלתי לשמוע את הסטודנטים צועדים במסדרון, נתתי לו נשיקה קלה על הלחי ומיהרתי להתיישב במקומי.
סטודנטים החלו למלא את האולם ועידו נותר מבולבל במקומו ונדרשו עבורו כמה רגעים טובים על מנת להתחיל לדבר באופן שוטף.
הוא ראה אותי, יושבת שם בשורה הראשונה ובוחנת כל תנועה בגופו, הוא השתדל כל כך לא לחשוב על אשר מצפה לו בסוף ההרצאה ולמה התכוונתי כשאמרתי לו אתמול שהוא יפנים שהוא שלי באופן פיזי.
לבסוף ההרצאה נגמרה והאולם התרוקן, אבל עבורי הכיף רק התחיל.
"מרשים" אמרתי וניגשתי אליו, מעבירה ביקורת על ההצגה שעשה מול הקהל שאני יודעת שלא הייתה פשוטה משום שנאלץ להתמודד עם מחשבות שכאלו.
"תודה, גברתי" הוא אמר והשפיל מבט, ההפך המוחלט ממה שהוא היה לפני שניות ספורות בפני כולם.
"אני מתארת לעצמי שאתה יודע מה יקרה עכשיו..." אמרתי בעודי נועלת את דלת האולם מפני העולם שבחוץ.
עכשיו זה רק אני ועידו, הילד החדש שלי. עכשיו הוא זה הולך להיבחן ולא הסטודנטים שהוא מלמד. התפקידים התהפכו והוא איבד את הסמכות המעטה שהייתה ברשותו, האמת שכבר עוד מאתמול.
אני ניגשתי אליו, הוא עומד דום ומרגיש איך אני מורידה דווקא את חולצתו קודם. פורמת כפתור אחר כפתור וחושפת בהדרגה עוד ועוד חלקים מעורו.
אני מורידה את חולצתו וזורקת אותה הצידה, הידיים שלי מתחילות לרדת אל מכנסיו ומתחילות להפשיל אותן, הוא לוקח נשימה עמוקה כי עכשיו מגיע רגע האמת. "הלוואי שהיא תאהב את זה, הלוואי!" הוא מתפלל בליבו.
המכנסיים נשמטות אל הרצפה ואני מביטה אך לא אומרת דבר, משאירה אותו מתוח.
"תוריד את המכנסיים לגמרי וגם את הנעליים, תישאר רק בתחתונים" הוא שומע ומציית מבלי לשאול שאלות.
בעודו נעמד מולי בצייתנות אני מסתובבת מסביבו, בודקת את תחתוניו מכל כיוון אפשרי ואז תופסת חזק בישבנו ואומרת לו:
"תגיד לי, אתה עושה צחוק? אתה באמת קורא לתחתונים פשוטים ולבנים משהו סקסי?! "
"אני מצטער, גברתי. חשבתי ש...." הוא כל כך השתדל וניכר שהוא מתנצל על כך מעומק ליבו.
"זה לא יעזור לך, אתה בכל זאת תיענש, בדיוק כמו שהבטחתי שיקרה".
הורדתי את תחתוניו בכוח ומשכתי בידו וכך הובלתי אותו לפינת האולם,
"בוא תטעם קצת מהאכזבה שלי" אמרתי והכנסתי את תחתוניו לפיו "עכשיו, אתה הולך לעמוד בפינה ולחשוב על מה שעשית" העמדתי אותו עם הפנים אליי והוא בעצמו כבר ידע שעליו לשלב את ידיו מאחורי ראשו על מנת להישאר חשוף בפני במלואו.
התרחקתי ממנו והתיישבתי על הכיסא שהיה שייך לו, על כיסא המרצה ששכן לו בבימת האולם. עכשיו אני מי שאחראית כאן ולכן אני יושבת פה ועידו מפנים את זה, בייחוד כשהוא מביט אלי ממקומו בפינה, מושפל עם תחתונים בפיו, עומד דום בצייתנות עד שאגיד אחרת.
עידו הרגיש נורא חשוף ופגיע, זה לא היה כמו אתמול עם מכנסיים מופשלים שניתן להרים בקלות, כרגע זה בעירום מלא כשאני כמובן לבושה לגמרי. אבל הוא לא זז, הוא נורא רוצה לרצות אותי.
ניגשתי אליו לאחר כ- 5 דקות בהן הבטתי בו בפקדנות, שחררתי את פיו והוא מיד החל להתנצל: "סליחה גברתי! סליחה! אני אתלבש הכי סקסי בשבילך! אני אשתדל יותר! אני.. אני...."
"ששש... קטנצ'יק, הכל בסדר, אני מאמינה לך" קטעתי את דבריו ומיהרתי לחבק אותו עד שהסדיר את נשימתו בזרועותיי, יכולתי להישבע שהרגשתי בדמעה נוחתת על כתפי. הוא כזה מתוק כשהוא חסר ביטחון מולי, זה גורם לי לרצות להיות קרקע יציבה עבורו.
לקחתי אותו אל הכיסא עליו ישבתי, הנחתי אותו מעל ברכיי, מלטפת אותו שוב כמו אתמול, בעדינות רכה שמרגיעה אותו.
"לפני שנתחיל בעונש שלך, הינה כמה חוקים" אני מתחילה להסביר "הראשון הוא שאתה חייב לספור כל חבטה שאתה סופג, השני הוא שאתה מודה על כל כך אחת כזו. אם אתה שוכח או מתבלבל בסדר, אנחנו מתחילים מהתחלה, זה ברור לך?"
"כן, גברתי, זה ברור" הוא ענה ומיד חטף את המכה הראשונה והפותחת
"אחת, תודה גברתי" הוא פלט בקול נאנח שמילא את האולם בהד, "שתיים, תודה גברתי" הוא הוסיף מיד כשאר על ישבנו נחתה חבטה נוספת.
ולאט לאט הגברתי את הקצב והוא ניסה בכל כוחו לעמוד בו. לא היה לו אכפת מן ההד שנוצר בכיתה, לא היה לו אכפת מהבושה בעקבות המחשבה שאולי ישנם הסטודנטים שעוברים בחוץ ושומעים את המרצה שלהם סופג מכות בישבן ומודה על כל אחת ואחת מהן כמו ילד קטן ומושפל שזקוק ליד קשה ומכוונת.
כל מה שעניין את עידו היה שאני אהיה מרוצה ממנו, שאני אהיה גאה בו ואראה בו קצת יותר מילד לחנך, הוא רוצה להיות לגמרי שלי ולא רק תחת עבורי וזה נראה שהוא יעשה הכל על מנת להרוויח זאת.
לאחר כחמישים ספאנקים שספג היטב, אני הייתי מאוד מופתעת. פעם ראשונה ורצינית שהוא מקבל חינוך מעל ברכיים כבוגר וככה הוא סופג בצייתנות מוחלטת, כאילו השתוקק לרגע זה כל חייו.
"ילד טוב שלי"  אני מחמיאה לו ומלטפת את ישבנו שהספיק לתפוס מעט צבע ורדרד שהחמיא לו מאוד.
"תודה, גברתי" הוא ענה בקול מרוצה וגאה בעצמו "אני אוהב להרגיש שאת גאה בי"
"אני אהיה גאה בך יותר כשאתה תספוג את החגורה" הודעתי לו בקול תקיף "קום תחזיק במשענת של הכיסא שאני יושבת עליו ותחכה ברגליים פסוקות עד שאגש להעניש אותך".
עידו עשה זאת מיד, הרגיש מושפל וחשוף כשהוא עם רגליים פסוקות וכל איבריו האינטימיים חשופים בפניי ונתונים לחסדיי וכל מה שהוא יכול לעשות בנדון זה לחכות בצייתנות לעונש הבלתי נמנע.
קמתי ממקומי ושלפתי את החגורה ממכנסיי, הקול שהיא השמיעה גרם לעידו להתכווץ במקומו, ניגשתי מאחוריו, מביטה בו בתנוחה המביכה הזו ומניחה את החגורה במרכז ישבנו. "עכשיו תקבל 50 הצל..." התחלתי להסביר ועידו קטע מהר את דברי בחשש "אבל זה יכאב".
"זה יכאב, אבל אתה תספוג, כי אתה יודע שמגיע לך להיענש, נכון?" 
"כן, גברתי" הוא עונה בכניעה.
"והפכת את זה עכשיו ל- 100, בגלל ההתחצפות. פעם הבאה אם תקטע את דבריי בנוסף לחגורה אשטוף לך את הפה בסבון, זה מובן?"
"כן, גברתי, אני לא אתחצף שוב" הוא ניסה להתנצל ולהבטיח.
"עכשיו אוודה את זה, בכוח" אמרתי והתחלתי להצליף.
ראיתי איך ישבנו של המרצה-ילד הזה מחליף צבעים לכהים יותר ויותר, שמעתי את קולו הסופר והמודה הופך לעמוק יותר עם כל הצלפה שנספגת.
"100" נפלט מפיו לאחר דקות ארוכות, וזה רמז על סופו של העונש.
הנחתי את החגורה בצד, ידיי עוברות על ישבנו שלמד לקח אדום וכואב, הן מפסקות אותו בעדינות בעודי שואלת "זוכר שאמרתי לך שהיום תפנים שהתחת שלך שייך לי?" ומתחילה להעביר אצבע בין פלחי ישבנו בליטוף נעים.
"אני... אני... לא הבנתי למה את התכוונת, גברתי". הוא ענה בתמימות.
"תזדקף בבקשה" הייתה התשובה שלי אליו.
כאשר עידו הזדקף, מרוב שהוא היה רזה יכולתי להרים אותו בבת אחת על השולחן שהיה על בימת האולם, פסקתי את רגליו ומיהרתי לעלות אף אני על השולחן ולהתמקם בין רגליו בשכיבה מעליו.
"אתה כל היום מדבר במונחים כמו אנאליזה, קבעון אנאלי..." התחלתי לדבר "מה אתה יודע על מין אנאלי, קטן שלי?" לחשתי לאוזנו.
"אני יודע...ש....ש...." הוא התחיל לגמגם במבוכה שכל כך הדליקה אותי.
"נו, תמשיך" הקשתי עליו בשביל להמשיך לחזות במבוכה הזו.
"אני יודע ש... זה יכול להיות נעים, גברתי" הוא אמר בקול תמים והתחיל להסמיק כל כך, כמה חמוד הוא נראה עכשיו.
"ואתה רוצה שאני אעשה לך נעים?" שאלתי אותו בחיוך רחב בעודי מלטפת את ראשו והרגשתי איך גופו מתכווץ בצמרמורת נעימה למשמע דבריי.
"כן, אני רוצה, גברתי" מדהים איך הוא הקפיד כל כך לציית ולהגיד 'גברתי' בכל פעם, אפילו ברגעים האינטימיים שלא היה ממש צורך בטקסיות הזו.
"אני רואה שקשה לך לדבר אז אעסיק לך את הפה במשהו אחר" אמרתי ודחפתי לפיו את האצבע האמצעית שלי, והוא קידם אותה במציצה מסורה שלא השאירה אותה יבשה אפילו מעט. התחלתי להזיז אותה פנימה והחוצה בחלל פיו והגברתי את הקצב עד שזה נראה כאילו אני מזיינת לו את הפה והוא עוד שנייה ייחנק אם לא יעמוד בקצב.
רגע לפני שנחנק שלפתי אותה מפיו והעברתי אותה בעדינות את כל הדרך מחזהו עד פי טבעתו. בעודי גוררת אותה על גופו הוא התחיל לפלוט גניחות קטנות של הפתעה ועונג מהקרירות של הרטיבות.
כשהיד שלי הגיעה ליעד המיוחל, נצמדתי אליו יותר עם גופי, מחבקת אותו עם יד אחת ונותנת לו להרגיש בטוח בעוד ידי השנייה מתחילה להחדיר פנימה אצבע רטובה ביותר. הוא גונח לתוך אוזניי, אני מרגישה איך אני מתחילה להיכנס בהדרגה לאזור הכי אינטימי בגופו שלאיש עוד לא הייתה גישה אליו לפני. הוא מתמסר לתחושה הזו, הוא עוטף אותי בשריריו הטבעתיים כמקבל את פניה של האצבע, אני מרגישה כמה הוא רוצה שהיא תישאר שם בפנים.
"זה נעים" הוא לוחש לי במתיקות, לראשונה מוותר על התארים כי הוא הרגיש בחיבור שנוצר בנינו שהוא כבר מעבר למשחק שליטה, החדירה הזו היא ביטוי לתחושות הפנימיות שלנו וחלילה לא משהו מכני.
אני מתחילה לשחק עם האצבע בפנים כשהוא כה קרוב לגופי, חשוף ונתון לחסדיי.
ככל שהתנועות שאני עושה באמצעותה חדות יותר כך הגניחות שלו מתעצמות, ממש כאילו אני מנגנת על גופו ומפיקה ממנו צלילים שונים.
אצבע נוספת נכנסה, היה לו קצת קשה לקבל אותה בהיעדר חומר סיכה, אך הוא התאפק והתמסר לחדירה על אף הכאב, הוא הרגיש איך הוא מתמלא בעוד ממני בתוכו ולא רצה לוותר על כך. כשהרגשתי שהוא מרגיש מספיק ניחוח, התרחקתי מגופו, עברתי לעמידה ליד השולחן, כשאני מביטה בו בין רגליו במצב שיכול להתפרש כהכי משפיל שיש- מרצה שככה שוכב עם רגליים פתוחות כשסטודנטית שלו מחדירה לו אצבעות לישבן שנענש היטב על ידה. אבל זה לא היה אכפת לנו, העיקר שהיה לנו נעים כך יחדיו.
הוא אהב את זה, הוא דאג להזכיר לי את זה עם כל גניחה שפלט ועודדה אותי להגביר את הקצב וממש לדפוק אותו עם האצבעות שלי עד שהשולחן עליו שכב חרק בחוזקה.
אבל זה לא מספיק עבורי. בא לי את למלא אותו עד סופו, כשהוא קרוב יותר לגופי. בא לי לא להשאיר שמץ לבתוליו האנאליים ולהכריז על הישבן הזה רשמית כשלי.
ואני גם לא רוצה להכאיב לילדון היפה הזה שלא לצורך בהיעדר חומר סיכה. אני רואה איך זה מתחיל לכאוב יותר ויותר ואיך הוא מנסה לספוג, זה מאוד מחמיא אבל לא צריך להתנהל כך.
אני מוציאה את שתי האצבעות בעדינות וחוזרת לשכב מעליו "בוא ניסע אליי הביתה, אני רוצה להראות לך שהתחת שלך יכול להיות אפילו יותר שלי" אמרתי ומיד קמתי על מנת להלביש אותו כמו ילדון קטן שזקוק לעזרה אפילו בדברים הבסיסיים.
כשסיימתי להלביש אותו וכל שנותר לי היה ליישר את צווארון חולצתו, הבטתי בעיניו וראיתי אושר שלא ראיתי מעולם כאשר ראיתי אותו ביום-יום מרצה. ההרגשה הזו של להיות שייך, של להרגיש ידיים שדואגות לך בקשיחות אך יכולות גם להפגין כלפייך אהבה, שיכולות להכאיב אך יודעות גם לעשות נעים... יש בכך משהו קסום.

כשהגענו לפתח ביתי עידו קיבל הנחייה לחכות לי עירום על ארבע על הספה בסלון, עם ישבן מורם אל-על, בעוד אני אביא את כל הציוד הנדרש.
הוא מיהר לציית ולהתמקם עירום היכן שהוא אמור להיות. חזרתי וראיתי כמה ישבנו עדיין אדום מ"ההרצאה" שהעברתי לו היום עם החגורה.
"ילד טוב" התחלתי ללטף אותו כאילו היה לי לחיית מחמד "עכשיו תשכב על הגב".
כשעידו נשכב על גבו עליתי מעליו והתחלתי במשחק מקדים לקראת החדירה הגדולה.
התחלתי לנשק את גופו, בעדינות, ללא שום שמץ של כוח ושליטה. רציתי להכיר את גופו כפי שהוא באמת, באינטימיות כנה והוא בהחלט מצדיק אותה עם התמסרותו הלא פשוטה אליי.
הוא זכה עקב התנהגותו הטובה להרבה נשיקות, חיבוקים וליטופים. היה כל כך קל לעטוף אותו בהם, הוא היה רזה ובהשוואה אליו הייתי חזקה יותר פיזית כך שיכולתי להרים אותי בפתאומיות ולחבק אותו קרוב יותר, או להרים לו את האגן וללטף את ישבנו.
אני בטוחה שגופו של עידו מעולם לא זכה בתשומת לב כזו חיובית מעולם, כי הוא התרגש כל כך מכל נשיקה שקיבל, מכל ליטוף שעבר על גופו.
הרגשתי איך הוא הופך להיות כמו חומר ביד היוצרת, עם גוף שרפוי מרוב רוגע ועונג, יכולתי להזיז אותו לכל כיוון שארצה, כמו בובה קטנה שלי.
לקחתי את בקבוק חומר הסיכה וחזקתי אותו בידיי והכרזתי "נראה לי שאתה מוכן"
"כן, גברתי" ענה.
"אז תפתח את עצמך ותראה לי עד כמה".
למשמע דבריי הוא הרים את רגליו ופיסק את ישבנו עד כמה שיכל.
חשף עבורי חור פעור וחלק השוכן בין שתי גבעות אדומות מעשה ידיי, מחכה לבעילה ונוצץ במעט רוק שהחדרתי בו קודם לכן.
הוא לא התבייש כבר, זה נראה לו כל כך טבעי. הרי מי שכך חיבקה אותו ונישקה אותו לא יכולה להסב לו רע, גם אם היא קשוחה איתו היא יודעת להביע כבוד לגופו שכרגע מופקד בידה. לכן זה הוא רגע אינטימי ומיוחד בו הוא מרגיש קרבה עזה.
אצבע משומנת נכנסה בקלות לתוך החור המשתוקק ונתתי לו להניח את ברכיו על כתפיי וכך היה לי יותר מרחב להיצמד לישבנו ולהחדיר את האצבע אף יותר לעומק, ומיד אחריה אצבעות משומנות נוספות נכנסו והחלו להרחיב אותו.
והוא? הוא לא מעז להוריד את ידיו מהפלחים האדומים, הוא ממשיך לפעור עצמו על מנת שאמלא אותו בקלות כאוות נפשי.
האצבעות נכנסות פנימה ויוצאות החוצה בחוזקה, הן זזות לכל הצדדים כאשר הן בפנים וממלאות את גופו ברטט נפלא שהוא יכול להוציא מגופו רק באמצעות גניחות רמות שרוטטות על מיתרי גרונו כל דרכן החוצה.
הוא רוצה עוד ועוד והוא לא מתבייש לגנוח את זה בעודו מתפתל ללא הרף. ההחדרה הזו הופכת למהירה יותר עד שממש ניתן לכנות אותה "דפיקה" מרוב שידיי משמיעות קול של דפיקה כאשר הן מוטחות בחוזקה אל נגד שיבנו עם כל אצבע שנכנסת פנימה.
הוצאתי את האצבעות ברגע השיא וראיתי איך החור שלו עכשיו רחב ונוטף כמחכה לבלוע משהו עבה יותר פנימה... כמה שהוא רעב אלי.
הסטרפאון שנחגר למותניי מילא אותו בהדרגה נעימה וכאשר ננעצתי עד סופי לחשתי לאוזנו שעכשיו הוא שלי לגמרי והוא חייך חיוך כנוע ומאושר.
התחלתי להתנועע בתוכו והייתי מופתעת מכמה שהישבן שלו חדיר, לפעם ראשונה זה פשוט מעולה.
או שעשיתי עבודה טובה במשחק המקדים או שהוא פשוט בנוי להיות הבובה שלי, שאני יכולה להפעיל כיצד שיתחשק לי ולא רק מבחוץ אלא גם מבפנים.
כשנמאס לי להתאמץ, הרמתי את עידו הבובתי והעברתי אותנו למצב ישיבה שבו הוא יכול לרכב עלי ולהוציא את השרמוטה הטמונה בתוכו, זה בטח יבוא לו בקלות כשאני יכולה להזיז את גופו לפי רצוני כאילו היה לי לבובת מין.
"תגרום לי להיות גאה בך" עודדתי אותו להתיישב על אף החשש, למשמע דברי הוא נאחז בי בחיבוק והתיישב עליי בבת-אחת "ילד טוב" שיבחתי אותו ונשקתי לו לאחר שישבנו פולח ויכולתי להרגיש אותו צמוד אליי.
לאחר שהוא התרגל לתנוחה הוא התחיל לרכב, התחיל למלא את עצמו בי בכוחות עצמו, כמו ילד גדול.
אני רק החזקתי בישבן הזה שלו והוא עשה את שאר העבודה, חשבתי אולי להתחיל להפליק לו בחוזקה אבל אז עלה בראשי רעיון יותר טוב שיראה לו מי הבוס.
הרמתי אותו כשאני עוד בתוכו והצמדתי אותו אל נגד הקיר. איזה היתרון נהדר זה כשהוא כזה רזה. כמו שכבר ציינתי, הוא ממש כמו בובה לכל שימושי.
זיינתי אותו כשהוא כלוא בין גופי ובין הקיר, מחזיק בי בחוזקה בעודו משתפד על 20 סנטימטרים שמבהירים לו היטב בכל חדירה מחדש למי יש בעלות על החור שמוביל לאדם שבתוכו.
כשהוא תלוי בי, בין שמיים וארץ, או בין קיר ורצפה, הוא נתון לחסדיי. הוא סומך על כוחי, מתמסר אלי ולא נותר לו אלא להתמלא בכל מה שאני יכולה להעניק לו בעת מעשה האהבה הכוחני הזה.
כשעידו ואני הגענו לסיפוק, הושבתי אותו על ברכיי וחיבקתי אותו היטב, כשישבנו עוד נוטף ומעיד על כמה טוב הוא נבעל.
"אז מה אתה עכשיו יודע על ענישה ומין אנאלי, קטן שלי?"
"שאני אוהב את זה וצריך את זה כדי להיות ממושמע" הוא ענה מחויך "ו...גם אותך" הוא הוסיף לדבריו בקולו המתוק, וזכה ממני לנשיקה המדברת בעד עצמה.

Davy jones​(אחר) - זה היה ארוך ומדהים! :) יש לך כישרון כתיבה אין ספק
לפני שנתיים
איקרוס​(נשלט) - מעולה
לפני שנתיים
איכותי לשירותך - וואא...איזה סיפור..איזה תיאור.
כמרצה כ"כ התחברתי לסיטואציה..
לפני שנתיים
לוקינג​(נשלט) - מושלם :)
לפני שנתיים
הכלבלב שלך1 - את פשוט מעולה!!!!!
לפני שנתיים
אלפא-בטא​(נשלט) - מצויין. כהרגלך את מאפשרת לקורא לראות ולחוש כל פרט בסיפור.
לפני שנתיים
גבר גבר עדין​(שולט) -
איזה יופי
לפני שנתיים
סתמשם - מדהים! יצרת אצלי פנטזיה חדשה! וואו!!
לפני שנתיים
Anakin - סיפור מדליק. איך בכלל הצלחת להקשיב בקורס ? :)
לפני שנתיים
shaiko​(אחר) - מדהימה
לפני שנתיים
Aצועני​(אחר) - עשאת מקיפה וסוגרת
זה לגמרי הרמטי
ואני בתול
לפני שנה
Evedatlash - טירוף
לפני 11 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י