הכרתי לא מעט ילדות קטנות, לרוב יש להן תחביבים די סטנדרטיים. יש כאלה שאוספות בובות. יש כאלה שאוספות קוקיות. אפילו שמעתי על כאלה שאספו בולים. כן כן.
אבל יש פה אחת, סוטה. ממש סוטה. היא החליטה לאמץ לעצמה תחביב מאד מסוכן, לאסוף דינוזאורים. כן כן, מה שאתם שומעים.
הפצירו בה לא לעסוק בתחביב המסוכן הזה. כי דינוזאורים הם גדולים, יש להם שיניים מאד גדולות וחדות ובכלל הם מפחידים נורא.
אבל הילדה הקטנה לא שמעה לעצתם של יקיריה ופנתה במרץ ללקט אותם.
בהתחלה היו שניים שלושה. אבל לאט לאט, התחילו להגיע עוד. אחד אחד הם הגיעו. הם היו כל כך גדולים, ממש כמעט הגיעו עד לשמיים. מפחידים נורא.
עד היום לא ברור כיצד היא מלקטת אותם.
אם היה נדמה לכם, שכאן זה ייעצר, טעיתם. הילדה הזו נחושה לדבוק בתחביב המוזר שבחרה. ללא לאות היא יוצאת רכובה על סוס הפוני שלה, ומסכנת את עצמה ומגיעה לקצות הארץ ופונה לדינוזאור, שכולם מפחדים לשוחח איתו ואומרת לו: דינוזאור יקר, אני רוצה שתדע שאני מעריצה גדולה של דינוזאורים. אני כל כך אוהבת אותם. אתה מסכים להצטרף לאוסף שלי. היא מנפנפת לו עם הקוקיות שלה בחן רב ובאיזה אופן קסום הוא מסכים לרדת מההר הגבוה שאליו הלך להתבודד לו, ולשרך דרכו לאוסף שלה.
אני יושב לי שם מוקסם מהתוצאות של התחביב המוזר הזה.
הנה מתחילים להגיע מלא דינוזאורים.
מגרד לי בפדחתי ומנסה להזכר מי עוד חסר כאן ועולים לי כל מיני ניקים מאז. חברים מאז, מהימים שהארץ עוד היתה שטוחה, שעדיין לא כאן.
ממש מצעד של הדינוזאורים של אז. כאילו לא עברו כל השנים האלה.
כמו השיר של ארקדי דוכין:
על צלע הר ליד כיכר
יש קפה של דינוזאורים
והם יושבים שם ענקים אחד אחד
משועממים עד הצוואר
