בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני שנתיים. רביעי, 21 בדצמבר 2016, בשעה 15:44

לבד בשדה תעופה, ממתינה לטיסת אל-על הביתה. פחות משמונה שעות וזה נגמר. אני כל כך עייפה, כמעט ונרדמת בישיבה. אנשים באים והולכים. אני חושבת על בדידות. אני חופשיה. איש לא דואג לי כאן וכל דבר יכול לקרות. תחושה לא בלתי נעימה, גם אם מכאיבה. יש דבר מה טמיר בשדות תעופה, שמעצים רגשות נשכחים. אנושי בסך הכל. הבאתי איתי ספר שאני לא מסוגלת לקרוא, בכל פעם שאני מתחילה בקריאה הוא מציף אותי בגלי תפלות, גועל ותיעוב לסירוגין. איזו טעות זו הייתה לבחור דווקא בך, סופר לא מספיק מוצלח. השעה תשע בבוקר. השעמום גובר עליי, ואני ניגשת לבר מנומנם ומזמינה שלא כהרגלי משקה אלכוהולי חריף במיוחד. הברמן מחייך אליי בהפתעה ומניד ראשו בתנועה המלמדת על הערכה. הטעם חזק מדי עבור החיך שלי. טעם של רעל. לא ברור איך אנשים נהנים מהשיט הזה. אני נצמדת לכוס התרעלה ומכריחה את עצמי לסיים כל המשקה, בתקווה שתהיה בו תועלת בהמשך. שירכך אצלי את הקצוות הכסוסים. עוד שבע וחצי שעות ואני בבית.

מאבטחת של אל-על מעיינת בדרכון שלי בחשדנות, משום מה, ולאחר שאני משיבה על השאלות הסטנדרטיות, מבקשת ממני לגשת איתה הצדה. מה אני עושה כאן לבד, היא מוסיפה ותוהה, למה הגעתי לכאן, מה מטרת הביקור, חוזרת ושואלת. ולמה הזמנתי טיסה רק הבוקר? אצל מי התארחתי, ושם המשפחה, מה זה זה, מאיפה? אני מספרת לה. הבעת פניה מספרת שהדברים שיוצאים לי מהפה נתפסים בעיניה כמפוקפקים, על גבול הלא-אמינים. היא ניגשת למישהו בחליפה יפה משלה, ככל הנראה בכיר ממנה, שמערים שאלות ותהיות משלו. עשרים דקות של חקירות שתי וערב. נותרתי בין הנוסעים האחרונים. תמונת הבית הולכת ומתרחקת, ואת מקומה תופסים מראות של לילה נוסף בארץ הקרה הזו. סבלנותי מתרופפת ואני אומרת לו שהוא מגזים ושיניח לי לנפשי עם השאלות המטופשות הללו. ומוסיפה ומציינת בהטעמה, בקול רם מהרגיל ובנימה פריבילגית, השמורה לבעלי זכויות, שהוא חוצפן ושאני לא אטוס באל-על יותר בחיים. הגישה התוקפנית מותירה עליו רושם חיובי ואוירה מהימנה, של בית, והוא מתרצה, מתנצל על העיכוב ושולח אותי לדרכי.

B24 מתגלה כמושב בין גבר חרדי שמן ומזוקן ובין גבר נוסף, גם כן גדול מימדים. אני מגלגלת עיניים לקראת סיוט ממושך, מזמינה מהדיילת כוסית נוספת, בתקווה שזה לא יסתיים בהקאה, ושוקעת באייפד בסרט של קאופמן. הגבר החרדי שמימיני לא מצליח להחזיק מעמד ונועץ מבטים ממושכים בסרט המתנגן. אני יכולה לראות אותו בבירור דרך ההשתקפות שעל גבי המכשיר שבידיי, ואת עיניו הלוהטות. ברגעים בהם נשים גלויות חזה מדברות או מזדיינות, נרשמת התרגשות מצדו בדמות תנועות קלות אך בולטות מאוד במושבו. הוא לא מסיר את המבט לאורך כל הסרט, אפילו בקטעים שלא ברור כלל מה העניין שלו בהם, כי אין תרגום, ממש מרותק, למרות האיסור. המציצנות העיקשת שלו מצחיקה אותי. אני מתחילה לחבב אותו. פיליפ סימור הופמן בוכה רבע מהסרט ומעוות את פניו בצער ובייאוש כדרך קבע, והיצירה כל כך מוצלחת ונוגעת נגיעה של גאונות בלב הקיום האנושי, בכלא של הרגש המדומה, המנוכר, המיותר, בחשיבותן של בחירות ובשבריריות המובנית, עד שאני מזילה דמעות ביחד איתו ונשבעת לעצמי תוך כדי לחיות את ההווה באופן ממשי, חד פעמי, לא דרך השתקפויות עכורות בעתיד, ואף פעם לא לתת לעצמי להיכנע לפחדים ולמחשבות שווא. אני בסך הכל בסדר, אני חושבת, פרט לכמה כשלים, אבל אני על עובדת על זה. הדמעות הזולגות גורמות לשכני החרדי לחוש סימפטיה כלפי גם כן, נראה לי. מהדברים שאפשר לחוש בדממה, בלי להחליף מילה. 

הגיבור של הסרט מניח את ראשו על כתף אישה. חייו היגעים, המפוספסים, המתכתבים עם מסלול החיים של כל אחת ואחד, הגיעו לסיומם. מבעד לתחכום, לשונות, כולם כרוכים זה בזה, חולקים את אותן אבני היסוד משותפות וחוסים תחת מטרית המוות האורב מעבר לפינה. סרט משובח, ועכשיו, לאחר שניקיתי את תעלות הדמעות, אני חשה מזוככת, מן פס דק של אושר ואור ואופטימיות מחודשת בבית החזה. השטויות של קודם, קשקושים על בדידות, נמחו כלא היו. המטוס נוחת. אני נזכרת שאני אוהבת לחזור, תחושה מיוחדת יותר מזו של מטוס ממריא ליעד רחוק. עשרות נוסעים קמים בבת אחת, נלחמים במה שנראה כחירוף נפש על זכותם הצודקת לתפוס מקום במסדרון הצר של המטוס. שחס ושלום לא ידפקו אותם. המתנה היא אסון, ויתור הוא אסון קולוסלי שאין ממנו תקומה. כל דקה חשובה. שבריר רגע יקבע מי אתה ומה מעמדך בג'ונגל המקומי - טורף או נטרף. אין אמצע, ואנשים נערמים זה על גבי זה בצפיפות גדולה, במהירה ובמן בהלה שצרופם דומה יותר לקטע סאטירי מאשר להתרחשות מציאותית. כמה רגעים של תסיסה בעמידה ודלתות המטוס נפתחות. גל של דחיפות, הולך ומתגבר. ילד פורץ בבכי. מישהי צועקת לבעלה. החרדי, ידידי האילם, אוחז בידו האחת את מעילו השחור הארוך, המקופל בקפידה, ובידו הפנויה נאבק על מנת להידחק בין הבריות ולהוריד עבורי את המזוודה מהתא שמעל למושבים, לפני שאפספס את ההזדמנות ואדרס על ידי ההמון השועט. אני מודה לו בפליאה ומצטערת בלבי על הדעות הקדומות של קודם לכן.

וולנד - הדלתות מנחשות אותך ונפתחות לך מעצמן, סעי הביתה עם טקס בישבן
:)
לפני שנתיים
Mary Jane - אני כבר פה, יש (:
לפני שנתיים
יעל t - אני אוהבת את האופן בו את מספרת סיפור. את גם יודעת את זה (:
}{
לפני שנתיים
Mary Jane - }{
לפני שנתיים
פייה{O} - מאבטחת ומאבטח חוקרים אותך בקשיחות ואת עוד מתלוננת...
שיבה נעימה אלילה, ואינשאללה שתשובי גם לכתוב עוד ועוד ועוד }{
לפני שנתיים
Mary Jane - פיי היקרה, הרבה סיטואציות לא נעימות בחיים עושות לך נעים. לפעמים אני תוהה ממה את עשויה, כלומר, חוץ מריבה מתוקה(:
לפני שנתיים
אלימלך - מרי ג'יין, הפוסט הגאוני הזה שלך עשה לי חשק לראות את סינקדוכה
אבל מי צריך את קאופמן כשיש אותך :)
לפני שנתיים
Mary Jane - אלימלך, תודה, אבל גאונות זו לא (:
לפני שנתיים
Mary Jane - סינקדוכה ניו יורק מחכה לך בקוצר רוח. נא עדכן איך היה והאם נהנית מהסרט לפחות כמוני.
לפני שנתיים
נח השישי{Into D wow} - מקסים. מרגש. יפה. לא יכולתי להפסיק לקרוא.
לפני שנתיים
Mary Jane - חן חן נח
לפני שנתיים
consonance - מהבודדות ממש שאני עוקב אחרי הבלוג שלהן ונהנה בעקביות.
יש לך כשרון כתיבה אמיתי.
לפני שנתיים
Mary Jane - טוב ונעים לדעת שאתה קורא ונהנה
מציצה לך בבלוג בחזרה
(:
לפני שנתיים
שירוקו - מעולה!!!
לפני שנתיים
Mary Jane - (:
לפני שנתיים
שולץ s - איזה יופי של פוסט.
כתוב נפלא.
לפני שנתיים
Mary Jane - חן חן
לפני שנתיים
שיקי​(נשלט) - ולי נראה שאת האדם היחיד בעולם שמסוגל לתאר טיסה משעממת בחברת תעופה משעממת בצורה הכי לא משעממת, שלפתע פתאום גורמת לכך, שבא לך לחוות אותה ביחד איתך - ולהבא תשתדלי לא מושב B זה ישים אותך תמיד אי שם באמצע בין שני אנשים, למרות שיש שיאמרו, שכך הם מגדילים את מצבת החברים שלהם, מניסיון, זה לא קורה:) חוקי מרפי ידאגו תמיד לשים לידנו את מי שלא היינו רוצים שישב שם.
לפני שנתיים
Mary Jane - אולי עוד נטוס ביחד, שיק, אל תוותר על B
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י