לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנתיים. שני, 23 בינואר 2017, בשעה 11:48

הבוקר קמתי עם עצב בלב. כשנפקחו העיניים והשמיכה עדיין עטפה אותי, לא הייתי בטוחה מה קורה סביבי, מה ממה שאני מרגישה אמיתי ומה שאריות חלום, אבל בעיקר לא הבנתי למה אני מרגישה בודדה במיטה ועם חור בלב. החלום שהיה בלילה התפוגג ממני בתוך שניות ולא נשאר ממנו זכר, והתחושה הכללית שנותרה מאחור היתה של לבד. הכמיהה שבוערת בי כבר שבוע לחוש בזרועות גדולות עוטפות לא מרפה לרגע, היקום מתעקש להתערב וכך יום אחרי יום דברים משתבשים בדרכנו, כמובן לא באשמת אף אחד.

קמתי מהמיטה, הדלקתי חימום, פתחתי את התריסים, התארגנתי לאיטי, הבטתי במראה מביטה בדמות טרוטת העיניים ופרועת השיער. אני עדיין אוהבת אותך, אומרת לעצמי במראה, למרות ועל אף הכל. שמה עדשות, מצחצחת שיניים וממשיכה להביט לתוך העיניים. את ילדה יפה. את חייבת להפסיק לתת לכל הדברים בעולם לגעת בך עמוק ככה. את חייבת להתחסן. מברישה את השיער הארוך הזה וממשיכה להביט לתוך העיניים האלה. אוספת לקוקו. מעבירה אייליינר מעל העין, אודם חום כהה אבל בשכבה דקה. לא רוצה לבלוט. לא רוצה שיגעו בי היום. זה הולך להיות יום לא פשוט. ההורמונים שלי משתוללים. עוד כמה ימים הדגל יתרומם. אין לי כוחות לרכבת ההרים הזו שוב פעם. רוצה להרים ידיים כבר מעכשיו.

מסירה את הפיג'מה הרכה והחמה, מתפשטת לחלוטין ונעמדת לכמה שניות ליד התנור. איפה חום הגוף שאני זקוקה לו. לובשת תחתונים שחורים עם תחרה תכלכלה, גורבת גרביים, אוספת שדיי לתוך החזייה הכחולה החדשה. לא חושבת על המגע שחסר לי כבר שבוע, לא חושבת על הכאב שאני כמעט ומסוגלת לחוש מהיעדר הידיים סביבי. הכאב הוא מסוג אחר לחלוטין. כמו צימאון. משתחלת לתוך הג'ינס הכחול, עוטה על עצמי את החולצה השחורה עם הרוכסן המנצנץ מקדימה, נועלת נעלי ספורט, משקפי שמש על הראש. מחייכת לכלב, עוטפת עצמי בג'קט העור החדש, נועלת את הבית ויוצאת לעולם עם מוזיקה באזניים. לא לשכוח לזרוק את הזבל. את כל בדלי הסגריות ששרפתי וטחנתי לי לתוך הריאות בהמתנה מתוך איזו ציפייה, תקווה.. בהיעדר ציפיות אין אכזבות. אני יודעת. מנסה לשנן את זה. ואם זה לא הולך אז לא. אבל משהו בתוכי לא רוצה לשחרר. לא מוכנה. עדיין לא.

משהו בתוכי מתעקש למגע הזרועות שלו, למגע השפתיים שלו, לחיוך, לחיבור הזה. משהו בי מתעקש עליו. אלוהים יודע למה. אבל זה מתעקש בתוכי. אז או שזה סימן למשהו טוב או שאני פשוט מזוכיסטית, מאלה שעד שלא מכים להם בבטן לא מבינים שצריך לשחרר. ועכשיו? עכשיו לא רוצה לשחרר. רוצה לחבק. לשמוע את הקול הזה שלו לוחש לי באוזן. אבל.. מתהפכת לי הבטן. רוצה לחבק ולעטוף מחד. רוצה להיעטף על ידו מאידך. לא יכולה לדבר איתו כרגע כי הגרון כאילו נסתם, אבל לא רוצה שיתרחק לשנייה, שיכתוב לי.. משהו.

בשנים האחרונות התרחקתי מכל מה שהריח/הרגיש/נראה כמו זוגיות, באשר היא, כמו מאש. הכאב העצום שהיה בי כשהקודם וזה שלפניו הסתיימו עוד חרוט לי בלב כצלקת טרייה ושורפת. זו הסיבה שהעדפתי מאז משהו ארעי, בר חלוף, או נטול רגש (עד כמה שמתאפשר) כי זו הדרך היחידה שהכרתי ללא להקשר למישהו, שלא יכאיבו לי. שלא יקטפו את הפרח המוגן.

כשנקשרים למישהו ברמה אישית/אינטימית זה מותיר עבורו פתח לכאב. גם לאושר ועונג והנאה אבל גם ובעיקר לכאב. זו לא צריכה להיות אהבת אמת או סיפור רומן רומנטי נוסח הספרונים הקטנים מהאייטיז, כדי שתיקשר לאדם כלשהו, להבדיל ממה שאנשים נוטים לחשוב. זה יכול לקחת שבועות וזה יכול לקחת שעות או ימים. ואז, כשאתה נותן למישהו פתח לתוכך, אתה בעצם אומר לו, אני מוכן לכאוב עבורך, אבל בבקשה אל תכאיב לי.

אז למקרה ולא אמרתי לך את זה בקול ולא כתבתי - אני מוכנה לכאוב עבורך, אבל.. בבקשה אל תכאיב לי.

שלך.. אני

D-HUNTER - הכי מקסימה שיש!
לפני שנתיים
יפעתי​(מתחלפת) - לא לשם כיוונתי, אבל תודה
לפני שנתיים
אייס קפה 40​(אחר) - תמיד רהוטה, נכונה, כנה ובעיקר פשוט את.... בר מזל זה שידע לזהות ולהוביל אותך - הוא יגלה עולם חדש ונפלא.
לפני שנתיים
יפעתי​(מתחלפת) - }{
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י