לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. שלישי, 14 בפברואר 2017, בשעה 17:34

העוקבים הותיקים של הבלוג, זוכרים את הפוסט שעשיתי על האנשה של הפרעת הפאניקה שלי (לקריאה לחצו כאן)
בפוסט הזה השתמשתי בעובדה שהמילה פאניקה מקורה באל פאן, על מנת להסביר איך נראחם חיי בחמשת השנים האחרונות. פאן הוא יצור די מלחיץ שנראה כמו חצי תיש-חצי אדם, שעל פי המיתולוגיה היוונית התחביבים שלו מתחלקים ללנגן בחליל וללהפחיד את כל באי היער בתור שעשוע. דרך הפוסט הסברתי באופן עלילתי שזה בערך מה שהוא עושה בתוך הראש שלי. תיארתי איך הוא מחליט להפחיד אותי לשם שעשעו ואיך אני מתמודדת עם כך. זה מן הפוסטים הבודדים שהוצאתי מגבולות הכלוב וזכה לפופלריות בחברה הכללית. אנשים שונים שמתמודדים עם הפרעות חרדה שונות הסכימו מאוד עם התחושות שתיארתי, הגדירו את כטקסט שיכול להסביר לאנשים בריאים מה זה לחיות עם הפרעות שכאלו.

בכל מקרה, עכשיו יום האהבה. כחובבת פולק בנושאים מיתולגיים שונים, במקרה מצאתי ביו-טיוב שיר אהבה שפירשתי באופן טרגי, שיכל לכתוב לי אותו פאן אם היה יצור מוחשי כפי שתיארתי בפוסט ההוא.
לשיר קוראים "זה הוא שירם של הפאונים". פאון הוא השם הרומי ליצורים האלו, שאיתם נמנה גם האל פאן. 
וכמו בדימוי המיתולוגי של פאן עצמו, גם הם אוהבים לנגן בחליל.
הינה התרגום שלי מגרמנית לשיר הזה, ומיד אחריו אני אסביר איך אני מפרשת אותו בהתאם לחיי האישיים:

"האזן לחליל
זה הוא ניגונו של הפאון 
לפתע כולם הרגישו עמוק ברגיעה

מכביד עליך וכובל אותך במעגלים
כי מנגן זאת הפאון
בעדינות, בדרכו אל השחר

האם אתה רואה את הבקתה, שם במורד הנחל
האם אתה שומע את השיר?
הצליל בוקע, הכל מתעורר
הוא עומד במרכז ההוד וההדר 

והיא מצאה בעיניו חן
והוא בא אליה
כל ערב עבורה הוא מנגן
ולא מעט פחדו להתקרב למקום
לעיתים קרובות שמעו אותו רק ממרחק

היום הבקתה, כבר מזמן ריקה
ושירים אינם נשמעים עוד
לאן הוא נעלם?
האם זה נגמר? או שמא נשמעו מחדש?"

יש ביטוי אחד, "ללכת בקצב החליל", שלקוח מאגדת העם הגרמנית "החלילן מהמלין". כשאשר ניגן החלילן בחליל, משך אליו באורך קסם את כל עכברי העיירה, הם עקבו אחריו בקצב שהוא הכתיב וכך הוא הוליך אותם שולל. 
וגם כאן הפאון, המתואר בשיר, שולט בתושבי העיירה בעזרת חלילו, בעזרת הפחד שנשמע דווקא מרגש.
הוא ממש מהפנט אנשים בנגינתו, הוא שולט ברגשות שהם מרגישים. 

אני לא יודעת מי מכם חווה התקף חרדה, אבל לוודאי כולכם חוויתם פחד בשלב כזה או אחר בחייכם.
אני בטוחה שלאחר שחלף הגירוי שגרם לפחד, בין אם חלף בעצמו או בין אם ברחתם ממנו, הרגשתם הקלה. זאת הדרך של הגוף להרגיע את עצמו, להרגיע את כל המערכות שהגיעו למקסימום האפשרי. זאת לא רגיעה כמו בנופש כיפי, זאת רגיעה כמו של מנוע אחרי פעל יותר מידיי זמן ונכבה בבת-אחת. זה מלווה בתחושת של אפיסת כוחות.
אולי לאחר פחד לא מרגישים בזה באופן ניכר, אבל אחרי התקף חרדה מרגישים בזה טוב מאוד.
החרדה היא בהחלט מגבילה, היא וגם תחושת "הרגיעה" הזו מרגישות כמו כובד שמשאיר אותך כבול במעגלים המנטאליים שהן יוצרות.
החרדה הזו, לפחות במקרה של הפרעת פאניקה, מתחילה בגלל משהו לא מסובר, בגלל משהו חסר הגיון שבכל זאת גורם לך לעקוב אחריו כמו אותו עכבר מאגדת העם הגרמנית, שמאזין לקולו של החליל ולא מבין למה הגוף שלו לוקח אותו לאן שהוא לוקח אותו.
והכל קורה בגלל אותו פאן, שנמצא בתוכי, והחליט שזה הזמן לנגן בחליל הרגשות שמפעיל אותי.

במורד הנחל, כמו בנפש הזורמת, קמה בקתה. בית עם חדרים כמו חדרי הלב, שמתוכו בוקע הניגון הזה של פאן.

אנשים לא יכולים לשמוע אותו, צריך להסב את תשומת ליבם ולשאול "האם אתם שומעים?" ורק אז אולי ישמו לב למתרחש אצלי, שהמחלה הזו לא שקופה כמו שזה נדמה. כמה עיוורים צריך להיות בשביל לא להבחין שכל הגוף והנפש שלי מתעוררים, דרוכים כי פאן עכשיו באור הזרקורים.
מצאתי חן בעיניי התיש הזדוני הזה, והוא החליט לבוא אלי. לא רק בערבים, הלוואי והביקור הזה בזמן מוגדר. הרבה פוחדים ממנו, הם היו מעדיפים להתרחק ובהחלט כבריאים יש להם פריוולגיה להרגיש אותו לעיתים במרחק, לא בעוצמה חזקה. הם מעדיפים להתרחק גם מכל מקום שבו הוא זרע חרדה, בשביל לא להידבק בה, זאת הסיבה שעזבו אותי מלא אנשים ורק מרחוק לעיתים הם שומעים עלי.

הבתקה, הלב של העניין, ריקה מהרבה רגשות. אבל לצערי לא ריקה מאותה חרדה. השיר ממשיך להישמע, והוא חוזר ובגדול.
אבל לפחות הוא איתי. זה נשמע הזוי, אבל ככל שאני חושבת על זה. הוא חבר האמת היחיד שיש לי כרגע. הוא לפחות לא עוזב אותי, הוא הדבר היחיד שוודאי בחיים שלי.

הוא הדבר היחיד שמכניס רגש חזק לחיים שלי, שעוטף את הגוף שלי בהרגשה כלשהי ומעורר אותו מאדישות טוטאלית שאני נוטה לשקוע בה. הראש שלי עסוק בלהתגבר עליו, אם לא היה קיים, מי היה ממלא את הריקנות הזו? במה כבר הייתי נלחמת? או לשם מה?

אני ופאן, מנהלים רומן חולני מאז שאני בת 16 וחצי, אני לא יודעת למה הוא התאהב בי כל כך ומסרב לעזוב או למה קשה לי ממנו להיפרד. זה מחריד לראות למה נהפכתי ואיך אני הולכת בעקבות החליל שלו. הלוואי והיה מישהו שהיה שומע את הניגון הזה ביחד איתי, מישהו שלא אצטרך להעמיד פנים מולו שיש שקט כמתרחשת אצלי תזמורת שלמה בתוך הראש. הלוואי ומישהו שהיה נמצא איתי בשביל לשמוע את הניגון הזה מבלי לברוח, הלוואי ומישהו היה רואה גם את היופי בכאוס הזה במקום להתחיל להעביר עליו ביקורות פריוולגיות.

אבל לא יהיה, אז זה רק אני ופאן, שני הזויים, שני יצורים לא מובנים כמו שרק חצי תיש-חצי אדם יכול להיות. לנו יש ניגנון שרק שאנחנו נבין, ניגון שמרחיק אחרים ובשביל להרגיש טוב איתו עשיתי לו רומנטיזציה.


Davy jones​(אחר) - הפוסט היפה ביותר.

בלי קשר. באמת אחרי חרדות ממש ממש חזקות מרגישים קריסה טוטאלית .
לפני שנתיים
אשת לפידות n​(שולטת) - שוב נהנתי לקרוא,אבל השיר לא מבינה מילה והוא חודר פנימה,אין הסבר הגיוני -כישוף
לפני שנתיים
not too bad​(אחר) - הוא יבוא והוא יראה את הכול
לפני שנתיים
האישה לא בעסק​(לא בעסק) - תודה לך
לפני שנתיים
ייעוץ בדסמי​(שולטת) - פאן העניק לך יחד עם החרדה יכולות התבוננות ורגישות על אנושיות כמעט. אלה ממש! התמכרתי בהחלט לכתיבתך ואני חווה אותך כמדוייקת ומלאת השראה ברמות שלא רחוקות מלברוא עולם טוב יותר. נכון שלא קל להבין שלא לגמרי מבפנים, אך הביטוי העצמי הנכתב שלך כה מדהים ויוצר הזדהות וחיבוק ענק מכל סביבתך. איזו מתנה לעולם את!
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י