אני עובר תקופה לא קלה עם הילדים הקטנים שלי. הם היו כל כך קרובים אחד לשני, כל כך הרבה אהבה. היה להם כוח שנתנו אחד לשני. עם משבר הגירושין, ואחרים, הם דבקו אחד בשני, וביחד, הרגישו שיוכלו לנצח את כל העולם. את כל הדברים הרעים שקרו. לא הסכימו להפרד (חשבנו בהתחלה, שכדאי שבאחד מהמפגשים השבועיים, באמצע השבוע, אקח כל פעם רק אחד מהם, כדי שאוכל להיות רק איתו, ולעשות איתו דברים שהכי מתאימים לו). יש ביניהם הפרש גילאים גדול יחסית, הבינוני בן 10, והקטן בן 4. זה לא שלא היו ריבים ביניהם, כן היו. אבל הם היו כל כך לא משמעותיים.
בתקופה האחרונה, יש ביניהם ריחוק גדול. יש ביניהם כעסים מאד גדולים, ששוברים לי את הלב. גרושתי ואני, לא מצליחים לנצח את הכעסים האלה. יום אחד, ישבתי ושמעתי אותם משוחחים בחדר השני. הבינוני שלי, אמר לקטן, שתדע לך, שאתה הדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים. זה שבר לי את הלב. ממש ירדו לי דמעות. תחושה קשה נורא של חוסר אונים.
בתחילת הסופ"ש, הבינוני אמר לקטן, ביוזמתו, שבסופ"ש הזה, הם כל הזמן יחשבו איך לעשות טוב אחד לשני. כמובן שאלה אמירות שמתפוגגות בקלות, במפגש הראשון בערך עם קושי. עדיין, עם עזרה ממני, אנחנו מצליחים שלושתינו, לשמור את האווירה הזו, רוב הזמן. מצליחים לגמד את הריבים הקטנים.
כשהלכתי לישון, הבינוני היה כבר אצלי במיטה. חיבקתי אותו, במין קירבה עצומה כזו, ונרדמתי כשאנחנו חבוקים. מין קירבה כזו, שמנצחת את כל העימותים בינינו, שהם בעיקר סביב הריבים התכופים ביניהם. נרדמתי כמו תינוק, עם חיוך מאושר עד לשמיים. בבוקר, הקטן הגיע למיטה גם. נעמד מול המיטה. אני ישן בכלל. הבינוני, זז ופינה לו מקום בינו לביני, ובכך מוותר על המקום שלו לידי. אני התעוררתי, למראה הזה, משתאה. למראה הקטן עם מבט של אושר, פוסע ונכנס למיטה, למקום שהתפנה לו, ונשכב על הגב. הוא לא נרדם ישר, הוא פשוט שכב לו על הגב, ומבט של אושר עילאי מרוח על פניו. הוא היה כל כך מאושר, יד על אחיו, ויד עלי. לא עוברות להם 2 דקות, וצופי, הכלב שלנו, פסע ונכנס גם למיטה, כמו הרגיש את האינטימיות העצומה הזו, ורצה להיות חלק ממנה. שני הילדים שלי, פשוט קרנו מאושר. הכלב נשכב ליד הבינוני, והתחפר בו. היה שם כל הרבה אושר, אהבה, קירבה, שם במיטה שלנו. כל כך שכך, שאני מוצף. איזה כיף.
לפני 17 שנים. 28 באוקטובר 2006 בשעה 9:37
