התעוררתי הבוקר לפני השעון (מדי פעם עושה לו ביקורת בהפתעה) גנבתי עוד חמש דקות תחת השמיכה ופתאום קפצה לי לראש תמונה שלי יושבת ברכב בחניה של קניון בנוי למחצה. אלה היו הימים הראשונים להיכרותינו ופחדתי כמו שלא פחדתי משום דבר לפני זה.
הלב שלי ידע מהמילים הראשונות שהוחלפו בינינו שאתה אחר, שיש סיבה שהפרתי את הדממה שגזרתי על עצמי- לא לענות, לוותר על הצד הזה בי, להיות מאושרת בחיי בלי חלק מהותי ממני ופחדתי.
ישבתי ברכב ביום חורפי מסביב עדויות לבניה ואני מרגישה סדק בחומה שבניתי לי בעמל כה רב ופחדתי. ושלחתי לך הודעה שאני לא רוצה, לא יכולה ואל תכעס.
והייתה תקלה בטלפון שלך ולא קיבלת את ההודעה וגם לא את זו ששלחתי אחרי כמה שעות כשידעתי שאני לא יכולה לוותר, לעצור את מה שהתחיל.
נזכרתי בכל זה הבוקר וניסיתי להיזכר איך הרגישה האישה ההיא.
בודדה, בלי טיפת תשוקה, סגורה, משקרת לעצמה כמעט עד שהיא מאמינה והבנתי שאני זוכרת את התחושות האלה כהד לא יותר.
האישה של היום מרגישה מאושרת, נחשקת וחושקת, יקרה ואמיצה
וככה היום התחיל בחיוך.
למה? כי אני שלך וזה הפך אותי לאישה שרציתי להיות.