אני אוהב את החורף. אוהב את העוצמה של הטבע. ככה נפערים להם ארובות השמיים, גשם זלעפות, רוחות עזות. כולם מתהלכים להם ספונים, במעילים, חוסים במטריות, נעליים גבוהות. ועדיין רועדים מקור.
אני, מתהלך כרגיל בחולצה קצרה, בלי מטריה. נושם את העוצמה של הטבע. אוהב אותה, נוגע בה. מנסיוני, מעולם עד כה לא נמסתי בגשם. וחולצה קצרה מתייבשת לאט. גם אם קצת קר, זה לא באמת נורא.
כשבני הגדול היה בן 3, לפני כ-15 שנה. היה חורף אימתני. כל נתיבי איילון נסגרו עקב הצפות ענק. הקור היה עז, רוחות עזות. אחד החורפים העוצמתיים שידעה לה מדינתנו הקטנטונת.
אני, גרתי אז בתל אביב, ברחוב רופין, ממש ליד הים. לבשתי חרמונית, הכנסתי את הבן שלי, לתוך החרמונית. מחבק אותו אל גופי. הלכנו לראות את הים בזעפו. ראינו את הרוחות העזות גורמות למשברים עזים ועצומים, גלים עצומים מתגלגלים, שעוברים בתנופה את שוברי הגלים, ומכים בחוף, עד למקומות, שקודם לכן, היו שם בתי קפה שוקקים.
ראינו את הגשם ניטח באדמה, ב- 45 מעלות. בקווים לא ישרים, עקב משבי רוחות משתנים. הבן שלי היה מוקסם. מהקירבה אלי, מההליכה בסערה, מהטבע, מהעוצמה.
פשוט מקסים. הטבע במלוא עוצמתו. יאמי.
לפני 17 שנים. 29 באוקטובר 2006 בשעה 8:47
