את במכון קעקועים.
האויר מלא ביצירתיות נהדרת (טוב וגם בריח של גראס).
יש זמזום מהפנט ברקע ממחטים שחורטות כרגע עמוק בעור של מישהו בחדר ליד.
כל הגוף שלך מתעורר ורוצה... מחט על העור... על הגוף... לקעקוע... לפירסינג... לא משנה מה.
זה מזוכיזם מסוג מאוד מסוים, אחד שמטמיע בך אומנות יפיפיה, קישוט וגיוון לגוף שאת הולכת איתו 24/7. צבע לחיים.
את הקעקוע הראשון עשיתי בגיל 17 (למרות שרציתי עוד מהגן).
את השני רק שנה שעברה (כי פחדתי להתמכר אז נתתי לי מרווח יפה-יפה ביניהם).
הבטחתי לעצמי שאקבר עם שלושה (הייתי חייבת לחשוב על מספר כדי שאעצור מתישהו).
אז אני במכון, קובעת תור לקעקוע שאני קונה לאחותי ליומולדת 20 כמיטב המסורת (ככה גם היה עם אח שלה :)) וחושבת איך בא לי גם.
ואז... אני נזכרת שלפני כמעט ארבע שנים הבטחתי הבטחה, שהייתה אמורה להישאר ברמת הבדיחה.
אבל מישהו (אהמ אהמ) לקח אותה ברצינות, ועכשיו אני תחת איום מתמיד שהקעקוע הבא שלי יהיה זה-
אם היינו בית במשחקי הכס, אלו היו הסמל והמוטו שלנו
...לפחות זה יותר הארד-קור מברנדינג.
אוי לי.