ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. שישי, 24 במרץ 2017, בשעה 03:47

ברוכים הבאים לעוד פוסט של אינטרוספקציה (=התבוננות פנימה) פומבית.

אפתח אותו במילים מתורגמת מתחילתו של שיר ברוסית של להקת פולק שאני מעריכה:

"הדממו, הדממו, רוחות השדה,
אל תטרידו את מנוחתנו.
בבוקר, בבוקר, אלך לדרכי,
ואתה, זכור אותי,
אך הקשב, אל תחכה לשובי"

תחילתו של השיר עם מילותיו בשפת המקור הוא הפסקול שמתנגן בראשי בכל פעם שאני ניצבת בסיטואציה בה אני מעמידה פנים של "עסקים כרגיל" מול מישהו שאני מרגישה שאתנתק ממנו בקרוב ואין בכוונתי לשוב.
למה אני צריכה להתנתק? כי אני מרגישה באינטראקציה בנינו איזה משהו לא נעים במישור הרגשי, משהו שהרבה פעמים אני לא יודעת איך להסביר אותו אפילו לעצמי, אבל אני מרגישה אותו חזק בלב ואני סבורה שאדם עם אינטלגנציה רגשית מספקת מסוגל להרגיש אותו בי.
הרגש הזה הוא כמו הרוחות הנושבות בשדה, המתוארות בשיר- הוא מורגש, קשה לי שלא להבחין בו, אבל הוא חסר צורה מוחשית לאחרים ולי.
לכן אני לא יודעת איך להגדיר אותו, אך גם אם אני מצליחה, אני מרגישה שהצד השני יבטל את זה בזלזול כאילו באמת מדובר שבשטות שדומה לתלונה על הרוח שנושבת בשדה ואין טעם לייחס לה חשיבות מיוחדת.
אני פשוט מרגישה שהנוכחות של האדם השני מפריעה לי או תפריע לי אם הקשר הזה ימשך מעבר לנקודה הזו, הנוכחות הזו היא רוח פנימית שקשה לראות כלפי חוץ אבל היא יוצרת לי טורנדו בלב. טורדנו שאני חוששת שהצד השני יראה בו קטנוניות בסדר גודל של "סערה בכוס מים".
אני מצליחה להשתיק את הרוחות הסוערות אצלי בראש, לא נותנת להן להטריד אותי באותו רגע, לא נותנת להן לגרום לי להתפרץ על האדם השני.
ואלוהים יודע איזה לשון שטנית יש לי כשמישהו נוגע בנקודות רגשיות שלי, בין אם בכוונה או בין אם לא. אני מרגישה שאם אני אדבר אני אצור כזה בלאגן, אז אני שותקת. אני יודעת שאלו לא כוונות זדון, ולכן אני מרסנת את כל האגרסיות.
על פני השטח הכל נראה בסדר, אולי לא אראה הכי מאושרת בעולם ואני גם אשאיר רמזים לחוסר שביעות רצוני, אבל אני לא אגיד את זה באופן ברור ונוקב. זה יעשה יותר נזק מתועלת, לדעתי.
אני יוצאת מנקודת נקודה הנחה שאם היה להם אכפת כנראה הם היו שמים לב, עם המזל שלי בטח זאת הנחה שגויה, אבל נכוותי יותר מידי פעמים כשצפיתי שיבינו אותי בעבר, ולכן אני מראש חודלת מלנסות ופשוט "זורמת" עם הסיטואציה, בידיעה שאברח ממנה יום למחרת.
ההחלטה הזו מגיעה לראשי ואני מתסכלת על האדם הזה מולי, לא טרוד כלל, והשיר הרוסי לא יכול שלא להתחיל להתנגן בראשי!
"בבוקר, בבוקר, אלך לדרכי...". 
אנחנו כל כך שונים, בתוכי מתחוללת סערה ואתה עיוור.
ואם היית מאפשרת לעצמי, הייתי מסבירה לך הכל, אבל אז הייתי מחוללת סערה בין שנינו.
אני שקטה, אני זורמת, אבל אני יודעת שזה זמני. לטובתי, לטובתך, לטובת שנינו.
אני יודעת שאתה תזכור אותי, אני יודעת שאתה לא תבין מאיפה זה נפל עליך ואולי תנסה לחפש אותי למחרת.
אולי אם היית שם לב למה שהולך, לא הייתה לי סיבה ללכת.
אל תחכה לשובי, אם היית רוצה שאשאר, לא היית צריך לגרום לי ללכת. ותראה מה זה- למרות שנסיתי להמנע, הסערה בכל זאת הגיעה. 


הינה השיר המדובר, ההתחלה שלו היא החלק המדובר בפוסט:

 

אפסון מאותגר עקבים​(נשלט) - זו איטואיציה נשית או כוח פנימי או שניהם גם יחד ?
מעניין מאוד
לפני שנתיים
Roren​(שולט) - שיר יפה
לפני שנתיים
deepThinker - מכיר את ההרגשה הזו.. אבל זה לא דבר שלילי. בסוף תמצאי מישהו רק אל תאבדי תיקווה.
(ובלי קשר, תקראי את הספר ארץ חדשה של אקהרט טולה)
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י