מתעוררת עם מועקה בלב.
זה רק חלום רק חלום רק חלום אומרת לעצמי כמו מנטרה, ידיים מלטפות את המיטה שהיא רק שלי שלי שלי (של אבא ושלי.)
ובכל זאת החלום מעיק, אולי הוא בא כי בילינו יחד אתמול, הגרוש ואני והבנים?
באבחת חלום הייתי מפעם...לפני חמש שנים, במיטה הזאת, מנסה לא להירתע מהמגע המגשש, אומרת לעצמי שזו לא אשמתו שאני פגומה
נותנת לו ללטף אותי ושונאת אותו ואותי עם כל ליטוף
והראש שלי מחה ומחה, זאת כבר לא אני! אלה לא החיים שלי כבר!
וידעתי שהוא אוהב וחושק והרגשתי כל כך רעה שאני לא מסוגלת להשיב בחזרה
ובבוקר, נושמת נשימות עמוקות ומביטה על הקיר ממול שם תלוי הציור שאבא צייר ונתן לי במתנה, צוללת בציור והלב נרגע.
אני כבר לא מפעם
אני בכלל לא פגומה
אני לא חייבת להעמיד פנים
והמיטה הזאת? כי כבר לא שדה קרב בין הרגשות והמצפון.
היא האי הבודד שלנו, מעבדה שבה אבא יכול לעשות בי ניסויים, מרתף שבו הוא יכול לקשור אותי ו...
מקום מקלט מלא חיבה ותשוקה
המיטה הזאת היא הרהיט האהוב עלי בבית
