אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אקוסטיקה

לפני 7 שנים. 30 במרץ 2017 בשעה 22:19

 

"

הסיפור של ענבל הוא הסיפור של כולן. עדינה ומהדהדת. יודעת בדיוק מה היא רוצה, לא מסתכלת לאחור. גזרה סבירה, עיניים חמימות וחיוך גזור. וזה היה הקסם שלה: החיוך. תמיד יש בהן איזה פרט שובה. פעם זה עיניים שאפשר לשקוע בהן, פעם זה כפות ידיים שובבות ופעם זה חיוך גזור.

 

והחיוך העקום הזה, הקצת יהיר, כאילו הונח על פניה ברישול. הוא הונח על הפנים שלה כמו שחולצת טישירט גזורה מונחת על בחורה כוסית, ככה שהיא גורמת לך לרצות להוריד לה אגרוף. אבל האמת היא, שאיך שהיא הייתה פותחת את הפה היו סולחים לה על הכל. על החזות היהירה, על החיוך המתנשא, על העיניים הנעצמות. כאילו ששום דבר לא יכול לעניין אותה. עוד רגע והיא נרדמת. תמיד היא זאת שתהדהד באנשים. תמיד היא תרפרף על פניהם, כמו נוגעת ולא נוגעת בכל הנשמות נגיעה קלה, וחורכת בצלילים עדינים את עור התוף של כולם.

 

והאמת היא, שהיא בכלל אהבה לקבל מכות תוך כדי סקס. אבל זה כזה זניח, כי הרי אין כל קשר בין מי מחזיק בשוט לבין מי שולט. בבדסמ זה כזה מתעתע מי למעלה ומי למטה. לפעמים זה שמחזיק בשוט, הוא גם לגמרי במקרה למעלה, ולפעמים לא. מה שבאמת חשוב זה מי מהדהד בתוך מי, מי הענבל ומי הפעמון.

 

בסוף כולן רוצות להיות ענבלים. כולן רוצות להדהד בתוך מישהו. שההד שלהן ישאר בחלל האוויר גם כשהן כבר לא רוטטת בחלל הפעמון. אבל כדי להדהד בתוך מישהו את צריכה לרעוד באי שקט. את צריכה להטלטל מצד לצד בתנועה הרמונית עד לדעיכת האמפליטודה. וכשהיא דועכת, לא משנה מה תעשי - את כבר לא תהדהדי בתוך אף אחד בשום מקום אף פעם.
"

 

אז אמנם זה רק שלך, אבל הרעיון כל כך קסם לי שאני משנה את שם הבלוג: אקוסטיקה.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י