בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנתיים. שישי, 31 במרץ 2017, בשעה 19:57

הפוסט הזה שאתם עומדים לקרוא נכתב במהלך הימים האחרונים בקובץ נפרד שלא כמו בדכ כשאני כותבת ישר באתר ומפרסמת ברגע שמסיימת לכתוב. בכל יום כתבתי משהו. מחשבות, פחדים, תקוות.. חלק נכתבו ברוח צלולה, חלק לא. חלק מיאוש וחלק עם תקווה.
דברים התרחשו במהירות בכל יום השבוע וכתבתי עליהם כל פעם בקצרה ועצרתי. כך נוצר פוסט פרנקנשטיין חח.. כשמיכת טלאים.. מקבץ קטעים מרגעים שונים. בסופם המציאות נותרה בעינה.
הנה זה מתחיל....

 

אין כאן ממש סוף טוב: עדיין לא התאהבתי, הפכתי מובטלת טריה, גילו לי משהו רפואי שאני מעדיפה לשמור לעצמי הרחק מהבלוגים,
עוד קעקוע התווסף לגופי בעקבות המשבר הנוכחי, לא הרגשתי גבר בתוכי יותר שבועות ממה שאני זוכרת, לא גמרתי שבועות. הרשימה ארוכה.
לא נגעו בי המון זמן.. כן חיבקו את החולשה. לא זיינו לי את הנפש דרך הגוף. לא זוכרת מגע אצבעות לאורך גופי, שפתיים חמות על עורי, הבל פה חמים לאורך הצוואר.. הרעב הזה מחליש אותי. כאדם מיני, למצוא עצמי ללא יכולת להביע עצמי פיזית, כאילו אימפוטנטית, לא להיות מסוגלת להתפרק גם בגלל שהגוף לא מאפשר לי.. וגם בגלל שמתקשה לתת לדמויות להתקרב אליי. מרגישה בתוכי פחד להפגע שוב, החשש ההוא להפתח ולהיענות בסטירת לחי כזו או אחרת. הנפש הרכה של הילדה שבי זקוקה למישהו חם, רך, אוהב.. חזק, עקשן, עוטף.. מישהו שישרה ביטחון..


אני רעבה ואבודה כמו שמזמן לא הייתי.. צמאה לחום אנושי שאני באמת באמת מתחילה לתהות אם באמת קיים.
אין בי שום חלק שמשדר כרגע עוצמה מבפנים החוצה. אני מניחה שאני ברת מזל שאנשים מקבלים דווקא את הרושם ההפוך לגביי.
אני יודעת שכשאני אוהבת את עצמי ו"חמה" על עצמי אז זה מושך אליי גם את ההזדמנויות. 
אבל לפעמים אנחנו רוצות את החום והעוצמה האלה גם אם אנחנו הפוכות לגמרי מהורמונים שהרסו לנו את הגוף והנשמה..
וגם אם פה זה לא המקום לכתוב את זה, אבל כן, אני צמאה למישהו שגם ידבר וגם יעשה. מישהו שמשהו בו יקסום לי.
רעבה למישהו שהקסם שלו יכניע בתוכי משהו. דווקא כשאני ככ חלשה, למרבה האירוניה, אני הכי בלתי ניתנת להכנעה.
כיצור שנלחם על חייו בתנאים הכי לא אנושיים. הוא לא רוצה להלחם, כבר מאס בחייו, אבל פתאום באה מפלצת. הפחד התעצם. נלחמים.

 

החלק הכי קשה היה כששאלתי אותו עם כמה נשים חוץ ממני הוא בקשר (הכוונה לקשר מיני רב פעמי ולא סטוצים),
הוא ענה שהוא לא רוצה לענות לי על זה כי הוא יודע שזה יכאיב לי אז למה זה טוב.
זה כאב לשמוע את זה, כמו סכין בבשר החי, אבל הכאב הזה לפעמים הכרחי. להבין שהמציאות היא כזו.
גם אם הוא גורם לי להרגיש האחת כשהוא איתי, בכל שלב נתון יש עוד נשים שמסתתרות בהמתנה לערב פנוי שלו. המחשבה הזו בועטת לי חזק בבטן ומטיחה אותי בעוצמה על הרצפה. לא מאחלת לאף אישה להרגיש את הכאב הזה. 
ולדמיין אותו עם מישהי אחרת.. זה בכלל...
איך הוא אמר לי "אני אפרגן לך על סקס עם אחרים, את יודעת את זה, אבל את לא תפרגני לי על סקס עם אחרות, את תקנאי" - וזה נכון.
וזה לא מתאים לו ולא רלוונטי בעיניו כי זה לא מה שבא לו בחיים שלו, לא מחוייבות ולא זוגיות. באלה המילים. האם זה הדבר שאני הכי רוצה? מה אני רוצה? זה בסדר לרצות משהו שהוא לא רוצה. זה בסדר. זה בסדר להמשיך עד שאמצא את זה שכן. מה הסיכוי שהוא יהיה שרוט כייפי כמו שאני אוהבת? רק לדמיין תרחיש כזה וכבר עולים בי מיליון דרכים בהן זה יכול להשתבש.

 

כולם סביבי במשך הימים האחרונים שבים ומזכירים לי שאני מאוד חזקה. אני לא מרגישה את זה. אומרים שאני לביאה.
אז באמצע הבלגן, כשראשי עדיין היה תחת מעטה ההלם אחרי מכתב הפיטורים, עשיתי קעקוע, כדי להזכיר לעצמי.
שזה יהיה כטוטפות בין עיניי, רק על היד, להזכיר לי לנצח. להזכיר לי גם בימים הנוראים שהלביאה היא בילט-אין.
לפעמים החרא מכסה אותה אבל זה לא אומר שהיא לא שם.
אני מניחה שאני מתחילה להפנים שהתקופה הקשה שאני עוברת היא לא שבוע אלא כבר חודשיים. יש כל מיני דברים קורים או קרו בזמן האחרון. לא עם כולם ברור לי איך להתנהל. ואני יודעת שמותר לי גם להיות חלשה ופגיעה ושפופה. מותר לבכות ומותר לקחת טיים אאוט.
אבל באותה מידה אני יודעת שיגיעו הרגעים שאני אתרומם חזרה בגב זקוף. שאני אאמין בכל ליבי בלי צל של ספק שיהיה בסדר.
כי אם בעבר היו רגעים קשים שנראו לי כמו סוף העולם והם חלפו ופינו מקומם לדברים משמחים, אז זה הרי רק הגיוני שאותו דבר יקרה הפעם, לא?
לא יודעת כמה זמן זה יקח. כי זה כבר חודשיים והדברים הקשים ממשיכים להגיע, אבל אני חייבת להאמין שזה יפנה מקומו לרגעי אושר.
אני חייבת להאמין בזה כי אחרת אין טעם לחיים, כי אחרת מה הפואנטה??
אני לא מוכנה להאמין שאלוהים מעביר אותי את כל מה שאני עוברת ולו כדי שזה יגמר בקול ענות חלש.
אני חייבת להאמין שאני פשוט לא רואה את התמונה הגדולה ושבאמת, ימים טובים בדרכם.
שאני רק צריכה להחזיק מעמד עוד קצת.. עוד קצת והכל יהיה בסדר.

 

בדיוק כתבתי היום למישהו מקסים שהכרתי כאן ואנחנו מתכתבים בפלטפורמה אחרת, שאני מלמדת את עצמי איך להפסיק לרוץ מצרה לצרה, ולו כדי לעצור לרגע ורק לנשום ולהרגע, כדי שהראש יהיה צלול מספיק לחשוב קדימה בצורה שתכוון אותי.
מה שלא יקרה אם לא אקח נשימה עמוקה וארגיע את כל הסירנות שמייללות בתוכי.
או לחילופין לעשן עצמי עד אופוריה ולהרגע.. חח אבל כן, כך או כך, מתכנתת עצמי לאט לאט להוריד הילוך. להרגע. לנשום.
ללכת לים אינו מספיק כדי להרגע. לשבת בבית קפה עם מוזיקה וסגריה זה לא מספיק. רוגע זה גם סטייט אוף מיינד.
לדעת להניח את השדים והשלדים והרוחות והצעקות והפחדים והחדשות המפחידות- לשים הכל לרגע בחדר קטן באחורה של הראש ולנעול את הדלת. ולהתרכז בדברים אחרים. ולא בפחד.

 

מכירים את זה שאתם טרודים ממשהו ואז בכל מקום שתלכו תראו סימנים שיזכירו לכם את זה? אז כזה.
כל הפרקים שראיתי היום, נושאים שונים ועדיין כולם הצליחו לגעת בי, בכל פרק ופרק.
התמודדות עם נושאים כמו דכאון, חרדות, התאבדות, אובדן ושכול, התמודדות עם החיים, אהבה חד צדדית, התפרקות קשרים ולבבות שבורים. היקום מנסה להגיד משהו. מעניין מה.

 

לפעמים אני חושבת שאנשים נותנים לי יותר מדיי קרדיט. אם מבחינת עוצמה פנימית ואם מבחינת יכולות.
מודדים אותנו על סמך זה ששרדנו משהו והמשכנו לצעוד. זה נקרא בעיניהם גיבור. אמיץ. אבל זה ככ טפשי. כאילו יש לנו אלטרנטיבה.
אז אולי אתם טועים, וזה לא שלא שרדתי אבל זה פשוט לא נותן לי שום ייחודיות לעומת אחרים. אני בדיוק כמוכם. אכלתי חרא והמשכתי לדדות קדימה. כי איזו ברירה עמדה בפניי מלבד להמשיך ולקוות שזה ישתפר. וכך גם בהווה.

 

הכל מעורבב לי ימים ולילות. אין לי מושג בחצי מהזמן איזה יום היום. גם לא ברגע זה. אני לא זוכרת מתי גמרתי פעם אחרונה. אני כן מצצתי לפני כמה ימים. שמתי לב שמאז שאני לא גומרת ואין לנו סקס כמו בעבר, אז גם האורגזמות שלו באות בקושי, לא יודעת למה. כאילו לוקח לו זמן רב יותר לגמור.
(קול פנימי טוען שהוא פשוט שבע מממיליון אורגזמות בשעות אחרות עם נשים אחרותף אבל זו מחשבה ולא מציאות ואני צריכה להזכיר לעצמי את זה. מחשבה לא מציאות).
אני מהזוית שלי מנסה לפנק אותו גם כשאני in the dog house. הוא לא אשם- אני חושבת לעצמי- הוא לא אשם שאני ככה. אבל הוא לא מנסה אפילו. לא יודעת להסביר. אז אני מתאימה עצמי, שלפחות יהיה לו קצת כייף, אם אני יכולה לעזור. גם אם לי אין איך. מחשבה אחת מנסה לחדור לראש, מרגישה רחמים עצמיים. מתגעגעת לאורגזמות הקסומות שלי. מתגעגעת לאנחות והגניחות שהרעידו פה קירות, מתגעגעת לציבעוניות של כל האורגזמות האלה. מתגעגעת לשרביט הקסם שהיה אח ורע ושבק חיים והויברטור החדש יפה ככל שיהיה לא גדול כמו הקודם.. ובכלל לא יודעת איך להדליק את התנורים מחדש. אני צריכה מישהו ממש ממש מאסטרי כזה, מישהו שיודע את החשיבות והעוצמה שטמונה בלהיות בן אדם לפני הכל ולו כדי לזכות בכניעה כזו או אחרת, להרוויח אותה באהבה. אני עוד אמצא את האחד שלי..

 

אז אני מובטלת. פתאום התפנה הרבה זמן לטפל בנפש הפצועה שלי.
זמן לברור עם מי כדאי לי לערבל אנרגיות ולצמוח ממנו וממי להתרחק פן ירע לי.
אני מרגישה שהיקום זורק עליי מכל עבר מלא סימנים ומשפטים, דיאלוגים של שחקנים בפרקים, משפטי מפתח במשחקים, מילים בשירים..
המסרים מעורבבים ונוגעים לכל התחומים בחיי שכרגע בבלגן מוחלט. אני מנסה לברור. למיין, לסדר.
אין לי תשובות לכלום. גם אם רעיונית אני יודעת מה צריך להיעשות על מנת לפתור את חלק מהנושאים, עדיין יש את הבעיות שלא ניתן לפתור. כמו זה שהוא לא יהיה לעולם מי ומה שאני רוצה בעבורי. כמו זה שאני נאבקת בתוך עצמי לא להלקות עצמי על זה שנתתי לעצמי להיקשר ככה שוב למישהו, אחרי כל החרא שהלב ספג בעבר.. ולו כדי למצוא עצמי שוב בסרט הכואב והמיותר הזה.
ואולי דווקא זו הדרך לשוב להיות פנוייה רגשית.


מתעקשת לנסות לפחות להיות יותר עדינה כלפי עצמי. מעט חמלה, התעקשה הפסיכולוגית..
איפה כל ההצעות לנסיעות לחו"ל? איפה כל ההצעות להרפתקאות? נעלמו לתוך החשכה.
זה הזכיר לי איזו הרצאה של TED שראיתי פעם בנושא מכורים ואיך שהסביבה מתייחסת אליהם לעומת איך צריך.
בנאדם שסובל מדוכא או מכור לסמים- תקיף אותו בהמון חום אהבה וביחד- והבעיות שלו יעלמו מהר יותר מאשר אם תפרגנו לבידוד העצמי שהוא עוטה על עצמו. או לפחות הסיכוי שלו להגמל ולהשאר נקי ומאושר תלוי בסביבה התומכת והעוטפת.  לפני הניתוח שלי, אנשי המקצוע התעקשו כמה חשובה תמיכת הסביבה. אני לא הבנתי אז את מה שאני מבינה היום. תמיכה זה לא רק לעודד אותך לקראת קרב כזה או אחר בחייך, כמו הנכונות להלחם לצידך חלק מהדרך אם צריך. ואם לא מתאפשר אז לפחות לעודד מהצד עם פונפונים וסלוגנים מעודדים.
היו כמה אנשים ועדיין יש כמה שהתעקשו לנסות להושיט לי יד בימים האלה. הודעות פה או שם. תודה לכם. גם אם לא הגבתי, זה נגע.

 

מי שקורא אותי בתקופה הזו רואה אותי באור מאוד אחר ממי שאני, מהמכלול הצבעוני והשמח שאני.
למישהו מהצד שרק עכשיו הופיע פה וקורא אותי אני נראית אפלה, נטולת חיוניות- כפרח שקמל.
מי שיקרא אותי בעוד כמה חודשים לא יזהה אותי בין המילים שנכתבות כעת. זו לפחות משאלת ליבי.
להיות בעוד כמה חודשים במקום טוב יותר. פיזית ונפשית. ועדיין לשמור מכל משמר על הלב שלי. משאלה..
בחיי שאני לא יודעת לקראת איזה עתיד אני צועדת,
אבל אי אפשר להגיד שלא זכיתי לחיות חיים מלאי עניין מתובלים בעליות וירידות ללא הרף..

 

 

Brave girl​(לא בעסק) - וואוו כמה אומץ וכמה כנות . זה בוודאי לא פשוט. מאחלת לך המון אןר ואושר
לפני שנתיים
יפעתי​(מתחלפת) - תודה רבה!
לפני שנתיים
im for you - כנות מדהימה ....יש תקופות חרא שלא רואים את הסוף אבל את צריכה להילחם בדברים הקטנים כמו לצאת מהבית לפעמים להתלבש לעשות משהו ולא רק להתבוסס בכמה שרע וקשה ...אני יודעת שלא יודעת את הסיפור ולו חצי דבר שעובר עליך רק יודעת מה שעוזר לי במשברים שזה לצאת מהבית לפעמים גם עם זה בכוח ...להילחם..בהתחלה זה דורש הרבה כוחות נפשיים ולאט לאט זה נהיה יותר טבעי...שולחת חיבוקים ומאחלת לך שהתקופה הזאת תעבור לך ושתתחילי להרגיש משהו שוב.???
לפני שנתיים
יפעתי​(מתחלפת) - תודה רבה מותק! מאמצת לליבי }{
לפני שנתיים
Aצועני​(אחר) - ואוו קראתי בנשימה עצורה
שיצליח לך
לפני שנתיים
יפעתי​(מתחלפת) - תודה רבה :)
לפני שנתיים
אייל121 - ליבי אתך אם צריכה משהו יודעת היכן למצוא אותי
אני שם בכל שעה
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י